#24

לא מזמן חוויתי הרגשה משונה.

כבר שנים רבות מאד יצא לי לחוות  זאת בגוף שלישי – מודעות עצמית (בניגוד להכרה עצמית) חזקה מאד בסיטואציות חברתיות. הרגשה של צפייה בעצמי מן הצד. בחינה של עצמי מהצד. אבל זה תמיד היה בגוף שלישי.

לא מזמן קרה לי, ונדמה לי שזה קרה מספר פעמים, דבר דומה אבל בגוף שני. מישהו דיבר איתי, אליי, והרגשתי כאילו אני לא שם. כאילו הוא מדבר אל מישהו אבל זה לא אני. הוא מדבר בכיוון התודעה שלי, אבל הוא מדבר אל אובייקט כלשהו בעולם. אולי כמו להיות ג'ון מלקוביץ' ב"להיות ג'ון מלקוביץ'".

הרגשה משונה שכזו שאינני יכול לשנות את חייהם של אחרים, שאינני ממש מתקיים בעולם החברתי. שאני לא משפיע. שאנשים אחרים לא מסוגלים לקשור את עצמם, לקשור את התודעה שלהם, אליי.

אני שם והוא שם והוא מדבר אליי – אבל זה לא יכול להיות. איך זה יכול להיות?

#23

תכנית ה"פוסט מדיי יום" לחודש מרץ לא צלחה, בלשון המעטה. בשלב מסויים איבדתי את המומנטום (שלא לדבר על זה שהתחלתי ברגל שמאל – ביום הראשון לא כתבתי כלום) וזה דעך ונעלם. כתבתי רק 5 מאמרים, במקום 31.

אבל חוץ מזה לקראת סוף החודש חזרתי אל פרוייקט אחר שהתחלתי מזמן – תיעוד השירות הצבאי שלי – והכתיבה קלחה. כתבתי הרבה ורצוף לאורך מספר ימים כמו שלא כתבתי מעולם. עוד לא סיימתי את העבודה, אבל אני חושב שאני במרחק של יומיים מהשלמת העבודה, או לפחות הטיוטה הראשונה. אולי אחרי זה אצטרך עוד יום בודד בשביל לערוך את כל העניין. אולי יותר.

חוץ מזה קיבלתי גם את ההודעה המשמחת מבארד קולג' שהתקבלתי אליו. זה היה מאד לא צפוי. עכשיו בעיקר מפריד ביני ובין הלימודים שם העניין הכלכלי. וגם הצבא, בעצם. את פירוט העזרה הכלכלית אני אמור לקבל השבוע, ואני צריך לקבל מלגה מאד מאד מאד נדיבה כדי שאוכל בכלל ללמוד שם. כולי תקווה.

אני נאבק זמן מה עם ספר שלא הכי קל לקרוא אותו, במיוחד כי אני מנסה לתפוש הכל לעומק, אבל אני מקווה לעבור אחריו לספרים יותר קלילים. כבר מזמן הכנתי רשימה של ספרי ספרות מלחמה שאני רוצה לקרוא, והשגתי את הספר הראשון ברשימה (לפי כרונולוגיה של האירועים בהיסטוריה). אני רוצה גם להספיק לפני הלימודים לחזור על מתמטיקה. פעם אחרונה שנגעתי במתמטיקה היה לפני 4 שנים בערך. אני חושב ללמוד בעצמי קורסים של אינפי של האוניברסיטה הפתוחה, אולי אני אצליח "לדלג" ככה על אותם הקורסים בקולג' ולהגיע מייד לקורסים יותר מתקדמים.

#22

לפני שבועיים החלטתי לשים לי הרגל לכתוב שני מאמרים בשבוע בבלוג האחר שלי, אולם לאחר מכן החלטתי לעשות מעשה קיצוני יותר. כמדומני כבר יצא לי לציין את סטיב פבלינה כאן, ואעשה זאת עתה שוב. כאמור, הוא משפיע עליי הרבה. החלטתי שבמקום לכתוב פעמיים בשבוע, אקדיש את כל חודש מרץ כדי לכתוב במשכו, מדיי יום, מאמר. האמת שכבר פספסתי את הראשון במרץ, ואת מה שתכננתי לכתוב בראשון למרץ כתבתי בשני (היום), ובנתיים זה נותר המאמר היחיד היום. אני לא יודע יודע איך לפצות על כך. או שאצטרך לגלוש יום אחד ממרץ, או שאצטרך לכתוב שני מאמרים ביום כלשהו, רצוי שבקרוב. יש משהו קיצוני במהלך, בהחלט. אין לי ספק שכמעט אין אף אדם שיוכל, או רוצה, לקרוא מאמרים שלי מדיי יום במשך חודש. אבל זה בעצם גם לא משנה, כי המאמרים לא שרושים בימים בהם נכתבו; אלו הם לא מאמרים אקטואליים וניתן לקרוא אותם בכל זמן. אפשר להגיד שאני יצור מאגר של מאמרים, של 31 מאמרים, במשך החודש.

יש מספר סיבות שאני עושה זאת. ראשית, אני רוצה לשפר את הכתיבה שלי. בן, כמה זמן אחרי שלקחתי את ההחלטה הזו, שלח לי, במקרה, את המשל הבא:

The ceramics teacher announced on opening day that he was dividing the class into two groups.
All those on the left side of the studio, he said, would be graded solely on the quantity of work they produced, all those on the right solely on its quality.
His procedure was simple: on the final day of class he would bring in his bathroom scales and weigh the work of the "quantity" group: fifty pound of pots rated an "A", forty pounds a "B", and so on.
Those being graded on "quality", however, needed to produce only one pot -albeit a perfect one – to get an "A".
Well, came grading time and a curious fact emerged: the works of highest quality were all produced by the group being graded for quantity.

It seems that while the "quantity" group was busily churning out piles of work – and learning from their mistakes – the "quality" group had sat theorizing about perfection, and in the end had little more to show for their efforts than grandiose theories and a pile of dead clay.

זה הגיע אליי בתזמון מצויין. אז חלק מעניין הכמות זה כדי לשפר את האיכות. חוץ מזה, אני רוצה להקנות לעצמי גם הרגלי כתיבה. אני גם מאמין שתוך כדי החודש הזה גם יעלו לי רעיונות או תובנות חדשות שלא היו עולות אחרת, או שהיה לוקח להן יותר זמן.

מלבד ההחלטה לעשות זאת, אני יודע שאני צריך לערוך כמה שינויים בחיי כדי שזה יצלח. קודם כל, התחלתי במקביל לקרוא ממספר מקורות (בנתיים רק אחד, בעצם) אודות כתיבה ואיך לשפר אותה. אני חושב גם שאני צריך להתחבר, לתקשר ולהתראות עם "אנשים כותבים" וגם עם אנשים חושבים וקוראים – בין אם זה פנים אל פנים ובין אם זה דרך אמצעים כגון פורומים אינטרנטיים. אולי גם לצאת לאירועי או סדנאות כתיבה יעזור, אבל קשה לי לחשוב על כאלו כרגע, ואני לא בטוח ממש שיש כאלו בנמצא. אני רוצה גם להגדיל את מספר שעות השמש שלי ביום כיוון ואחרי השקיעה אני מרגיש שתם היום ויש פחות כח לעבוד. האידיאל הוא לקום זמן מה (חצי שעה נגיד) לפני הזריחה, בניגוד לסביבות 10 בה אני מתעורר כיום. או שאני צריך לתכנת מחדש את הדרך בה אני מפרש ומתייחס לשעות החושך, למרות שנדמה לי שזה גם טבוע בכימיה המוחית במידת מה.

בכל אופן, מי שעוקב או מציץ לפעמים בבלוג אחר, אל תבהלו מהכמות הפתאומית

#21

26.12.08

אני לוקח מונית בליינד-דטים. זה ברחוב אלנבי אלטרנטיבי (או: מעוות). אח"כ עולה אל המונית (מתיישבת במושב הקדמי ליד הנהג) בחורה מבוגרת (לא מאוד) ולא בלתי מושכת. אחרי כמה זמן היא שואלת (את הנהג?) אם הוא מודע לבחור הצעיר מאחורה. אני חושב שאני מבקש להוריד אותי איפשהו.
אני, אמטי, אלמוג ועוד מישהי (איה?) נפגשים. באותו רחוב. אני חושב שיש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו. אנחנו נכנסים לקפה אחד, מאד מואר, לבן, נעים. יש שם מראות על הקיר. אנחנו נכנסים לשטוף ידיים. אמטי בונה (אולי זה היה בקטע מוקדם יותר) מיטה, או מיטת שטח, או מזרון שכזה, מהרבה מאד חלקים, וזה יוצא מעין מזרון ארוך שאתה יכול להתהפך בו בזמן השינה הרבה פעמים. ישנם הרבה כיורים, אבל הם תפוסים ולי נשאר רק כיור-ללא-כיור, ברז מים בלי כיור מתחתיו, ובהמשך הקיר, מתקן כזה לנירות אבל שאין כיור לידו. אני צריך לחכות שמישהו יסיים עם הכיור.

29.12.08

אני משחק במשחק של סוניק עם עוד כמה אנשים, ארבעה כמדומני. יש שם את נאקלס וסוניק ועוד איזה שני דמויות. אח"כ זה עובר לגרסא אחרת שנראית כמו גרסא ניידת או משהו משנות ה80, מאד מפוקסל וכמעט בשחור-לבן, ואנחנו ממשיכים לשחק בזה, למרות שלאט לאט הגראפיקה משתפרת וזה כעיקרון חוזר לקדמותו. אנחנו משחקים בתוך יחידת הסרטה (זה לא באמת נראה כמו היחידת הסרטה) ואחר כמה רגעים אני שומע מחדר ליד (אנחנו במסדרון ליד הכניסה) את הקול של קוסטה, ואז קוסטה נכנס למסדרון, מחייך, ובמדים. אני, שהשתחררתי, משחק במקום שבו הוא עובד, משרת. הוא אומר משהו בסגנון זה שהוא השני הכי טוב במשחק הזה, אם אני לא טועה. יכול להיות שהוא מרמז שאני אשחק בזה איתו אח"כ. יש איזשהו מעבר בחלום… נראה לי שיש קטע שאני עם נאקלס, והגראפיקה תלת מימדית כזו, ויש יער, ואני נכנס לתוך טבעת ענקית בסביבה הזו.
ואז אני מטייל עם לוסי. אני מטייל עם לוסי בתוך פארק מיוער שכזה, שליו, יפה. אנחנו מגיעים לקרחת יער קטנה.
אחרי זה אני יושב יחד עם גדי המורה שלי בפילוסופיה באיזה בית-קפה או מסעדה, על שולחן בחוץ, ברחוב קצת אפרפר וסגרירי. אנחנו מדברים על איזה נושא, אני לא זוכר איזה. אני לא זוכר את ההזמנה עצמה או את האכילה, אבל בסופה יש מולנו קערות מרק אפונה ריקות. מלצר שחור וחייכן בא לאסוף את הכלים מהשולחן. הוא שאל אם המרק היה לא טוב, ואני אומר לו שהיה מצויין. לפני שהוא לוקח את הקערות, אני וגדי מספיקים לזרוק עוד קצת זבל לתוך הקערות שהוא אוסף. בצד של השולחן של גדי יש מספר מפיות שהוא קשר אחת לשניה בצורה דיי מגניבה. אחרי זה מגיע מלצר ומציע לגדי לקנות בקבוק יין. הוא עולה 29 שקל. זה חג המולד. גדי קצת מתעלם אבל אני קורא מתוך התווית של היין "יין שוקולד מצימוקים", ובגלל ה"שוקולד" גדי שואל אם זה מכל מיני כימיקלים, ואז המלצר עונה לו "נו" (לא בצרפתית) ומסביר לו שטעם השוקולד בא מאיזשהו חלק בשרימפס שמקנה את הטעם, ואנשים שלא מכירים את זה מזהים את זה בתור טעם שוקולד. גדי משתכנע ומשלם בשטר של מאה ומקבל את הבקבוק ועודף של עשרים שקל בשטר. אני זוכר שבשלב כלשהו המלצר גם שואל את גדי אם הוא רוצה לזמבר אותה (את בת זוגתו, לכאורה), אבל גדי מתעלם מהשאלה. גדי שואל מה התכניות שלי. אני שואל אותו אם עכשיו או בכלל. הוא עונה לי שעכשיו. אני אומר לו שאני זוכר שרציתי לעשות משהו אחרי זה (אחרי שאני נפגש איתו) אבל שעכשיו אני לא זוכר מה זה היה. אני לא אומר לו, אבל אני זוכר שזה קשור איכשהו לפארק היערי הזה. אולי הייתי צריך לטייל עם לוסי. כל הזמן הזה גדי מלטף כלב (גולדן קטריבר) שהבעלים שלו יושבים על שולחן מאחורי גדי. השולחנות והכסאות במקום הזה מעץ, מקרשי עץ דקים כאלה (יש מרווחים ממש קטנים על הכסא והשולחן, כמו שורות של מחברת).

31.12.08

אני באמריקה. יש קצת הרגשה שאני זה לא אני, שזה סובב סביב דמות ראשית כלשהי כמו בסרט, אבל זה לא כל הזמן ככה. אני מתעורר על גג של בניין, מעין מגדל\גורד-שחקים לא גבוה. לא היה לי מקום אחר לישון. זה לא הגג של הקומה האחרונה, הבניין קצת ממשיך לגובה מאחורי הגגון הזה (כמו מדרגה). מול הבניין הזה יש מגדל קצת מוזר, מכוסה לבד או סוג של בד שכזה, והוא מעט גבוה יותר. בקומה האחרונה יש מעין דירה עם קירות זכוכית, או חלונות פשוט מאד גדולים, של עשירים. אני חושב על האפשרות לפרוץ אליה (בתור סוג של תרגיל מחשבתי, נדמה לי, אני אישית לא רציתי), ואם הם שמים כל מיני אבטחה, או שאולי זה שזה של עשירים ממש וגבוה מרתיע מספיק אנשים כדי לא לנסות לפרוץ אליהם, ושיש את כל העניין שזה שכונה קצת ענייה (פתאם זה כאילו היה האזור שלי ביד-אליהו) ושהם ממש עשירים… הסתכלתי אחר-כך מסביב וראיתי שמאחורי הפינה השמאלית יש אותו מגדל מאותו הסוג, מחוסה איזה משהו פרוותי\בדי כחול, רק הרבה יותר גבוה. בכל אופן, אני מתעורר, ואני ערום מלבד תחתוני בוקסר. אני צריך ללכת לשירותים שאפשר למצוא איפשהו למטה ברחוב, אבל אני לא יודע אם לרדת ככה או לא,, כי כדי לרדת אני צריך לטפס על קיר הבניין למטה, ולא ידעתי אם יהיה לי כח לחזור לפה כדי לישון, ואולי עדיף כבר לרדת ולאכול ארוחת בוקר ולהשאר למטה גם לצהריים ורק אחרי זה לטפס חזרה. אני הוגה בזה, בסוף אני מחליט לרדת ככה ועכשיו, אבל כשאני מתחיל לרדת אני מגלה שיש מעין סולמון קטן, מין טור של ווים קטנים וצהובים שאפשר לתפוס אותם ולרדת איתם למטה. כנראה אחרי שאני ברחוב אני כבר לבוש. אני נכנס לאיזה בניין עם מראה בית-לוני (בכניסה יש שומר במדים אדומים מרשימים, לא מגולח). אני מוצא את השירותים, ויש תורות, גם אצל הנשים וגם אצל הגברים. בשלט של הגברים יש גבר בכובע צילינדר ו"שרביט" (אני חושב שראיתי איפשהו שלט כזה ב"מציאות"). אני חושב שאחרי כמה הסתובבויות כאלה בין השירותים, אני מתיישב בשולחן אחד מול חלונות. אני חושב שזה היה ספרייה, איפה שהתיישבתי. מוטיב השטיח הבית-מלוני המשיך גם לשם. ואז יש איזה צבע [עם שני קמצים ודגש בב'] (המנחה מ'סם סורוק' של ישראל פלוס) שהתחיל לצבוע את השמשות ממבחוץ בצבע של הקירות בחוץ (מעין כתום-אדום עמוק). אני תוהה מה לעזאזל קורה פה. הספרנית, אישה מבוגרת, גם שואלת מה הוא עושה. הוא אומר משהו על הוילונות האדומים שהיו שם, משהו לא הגיוני, אני כבר לא זוכר מה, וממשיך לצבוע.
[עוד מעבר לא ברור]
אני הולך עם עוד מישהו, אני חושב שאנחנו אוכלים משהו, ומגיעים לסוג של מכולת ועומדים מבחוץ. זה לילה. יש כמה אנשים שיושבים שם על שולחן גדול ואוכלים\שותים. הבן-אדם שאיתי נכנס רגע ויוצא, ויש לו פחית שנראית כמו משקה אנרגיה בטעם תפוח או משהו כזה. אבל בצד השני של הפחית יש ציור אחר, וכתוב שזה בירה מקוקוס, נדמה לי. אחר כך אני שואל אם הוא קנה את זה, אבל הוא אומר לי שהוא פשוט לקח את זה, כי מישהו השאיר את זה בחוץ. אני מסתכל לראות אם השאירו עוד משהו, ורואה שלא. הוא מניח את הפחית שלו ואני לוקח אותה. המשקה בצבע צהוב מאד מאד בהיר.
אח"כ יש קטע שבו למישהו כביכול אין מקום לישון, להשאר בו, ויש אמא שחושבת להתקשר אל מישהו, לבקש שהוא ישאר אצלו ושביום הוא יכול לעזור בעבודה במוסך מכוניות\אופניים שלו.
אז החלום עובר למוסך הזה, אבל אז כל מיני אנשים שם (שלשה זוגות) מתחילים קרב כחלק מאימון ג'וג'וטסו.

ואני מתעורר מצלצול טלפון.

11.1.01
(האם בעת התעוררות עוד חלמתי ש2010, או 2001?)

זה המשך של החלום, אני לא זוכר מה בא לפני זה:
אני, קוסטה ורון מגיעים לפאב אחד. הפאב הוא למעשה מעורה ענקית בצלע הר. הקירות מאבן, התקרה מאד גבוהה. כשאחנו נכנסים, מישהו מתקרב אליי (טימופיי?) ושואל אותי על מילה מסויימת. הוא רוסי? הוא שואל על איגרוף, נדמה לי. אני עושה תנועות עם הידיים של התאגרפות. הוא לא מבין ושואל אותי כמה פעמים. אחר-כך הוא שואל אז מה ההבדל בין אגרוף ו[מילה שאני לא זוכר אבל משמעותה הפועל של "סיבוב מכור"], אני מתחיל להסביר לו אבל אני נקטע על ידי משהו ומשהו מושך את תשומת לבי. יש במקום זירה קטנה ועליה בוקסרים. יש שם (בפאב, לא בזירה) מישהו שדומה ליאן כשהיה עם שיער ארוך. שלשתנו מתיישבים ליד הבר. כל הקירות עדין מאבן, אבל הבר עצמו מעץ. אנחנו יושבים בשקט יחסי. יש שתי בחורות לידינו, ואחת מהן פתאם עושה היכרות עם שנינו, קודם עם רון, אחר-כך איתי. בגלל שרון בעצם לא שמע את שמה, היא עושה איתו שוב היכרות (בכל הפעמים יש לחיצת ידיים), וגם אני לא שמעתי את שמה, זה היה נשמע לי כמו "אורי"" [עם חולם]. אחר-כך היא לוחצת ידיים שוב איתי ומגלה שקוראים לה תמרי. אחר-כך היא שואלת אם גם אנחנו באים לשם בשביל השקט. (אין הרבה אנשים, אנחנו לא מדברים ואין מוסיקה). אני אומר לה שכן, שאנחנו אוהבים את האווירה השקטה של המקום, ועוד איזה משהו. אני חושב על להגיד שזה יותר טוב מספרייה, כי זה שקט כמוה אבל בלי הספרים שמשהו, אבל אני לא אומר את זה בסוף. יש איזשהי שיחה בינה וביני ובינה ובין רון. אני זוכר שרון עושה משהו גס\מגעיל (לא במובן מיני, אלא במובן ילדותי). קוסטה מסתובב ואומר משהו בקשר על מה שאנחנו מדברים (הוא היה בצד השני של תמרי ממני. רון יצר איתי ועם קוסטה מעין משולש שוה צלעות. קוסטה מעיר משהו ומדבר קצת עם תמרי, וזאת נותנת לו פתאם כמה נשיקות שגם מפתיעות את קוסטה. אחר-כך קוסטה ותמרי קמים מהסטולים שלהם ועומדים ללכת ורון אומר משהו בסגנון "וואי, קוסטה, אתה בדרך למשהו שמנוני" ואז תמרי אומרת לרון משהו בסגנון שלא ימהר או משהו כזה. קוסטה אומר לי משהו שמשמעותו "טעות שהבאנו את רון (בצחוק) ושהוא לא מה שחשבנו שהוא (בקשר להשגת בנות)". הוא ותמרי הולכים.
אני עובר ליד רון ליד הבר. אני רוצה תה ואני רואה קופסת תה מולי מהצד השני של הבר. זה עולה חמישה שקלים. אני אומר לרון שאני רוצה את התה אבל אני פשוט לא יקנה את זה פה. הוא אומר איזה משהו על מים חמים, (נדמה לי שהוא אומר ש"זה רק על המים החמים" כשהוא למעשה מתכוון להפך) ואז אני רואה במרחק כלשהו מהבר טאמי-בר כזה עם כפתור אדום של מים חמים, ומבין שאפשר לעשות בעצם רי-פיל. הלל ואיתמר בלופרב מגיעים. הלל מתיישב על כסא (הכסאות שאני, קוסטה ותמרי ישבנו עליהם לפני שאני עברתי לסטול הגבוה יותר ושקוסטה ותמרי הלכו) ומכריז באנגלית משהו בסגנון זה שהכסא שייך לו על פי החוק, או שהחוק שלו מוכל על הכסא הזה. אני אומר לו שמה שאני חושב על זה זה: ושולף אצבע אמצעית ומשולשת, הכי זקורה שאני יכול לשלוף. הלל אומר משהו בסגנון, "הו כן", ושולף אצבע משולשת גם כן. הוא גם מוסיף לזה עוד משהו, אז אני קם ומתקרב ומראה לו שהאצבע המשולשת שלי יותר גדולה משלו. איתמר בלופרב מאשר.

השעון המעורר של הפלאפון שלי מצלצל פה ומעיר אותי. (השיר הזה מדפרטד)

2.2.09

אני מתקבל ללוחמה אלקטרונית. אני יודע שאני מכיר את כל הסגל שם, ואני מקווה שיגיל יהיה המ"כ שלי (אני נכנס לקורס של הל"א). אני יודע אבל שאני לא עובר את התחקיר הביטחוני, ושלכן אני לא יכול להכנס ליחידה. אני חושב שגם בבחלום ידעתי שאני חולם את הנ"ל, ואני מתקשר, או רוצה להתקשר, ליגיל כדי לספר לו על החלום. אני זוכר שהיו אי-אילו דברים שהובילו אותי למחשבה שיגיל הוא מפקד "אפילו לא שבועיים", ומחשבה נוספת (בחלום) מובילה אותי להבין שהוא בעצם היה, והינו, מפקד רק יום אחד.
אני הולך באיזה רחוב בערב, עובר סמטה אחת. בסמטה הולך ומתרחק (אולי מתקרב) אורי גוב, בזמן שהוא שר את "סמטרי פולקה" של טום ווייטס. אני רוצה להצטרף לשיר, אבל אני לא יודע את המילים. אני מצטרף בחלק עם המוסיקה המוזרה (של אורגן?).
אני אולי עוקב אחריו. אני מגיע לבית לבן, שמש צהריים ושמיים כחולים, מעין ווילה שנמצאת בשום מקום, מולה וסביבה יש אדמה חומה-אדומה. נדמה לי שאורי ממשיך לשיר מתוך הבית. אני מטפס על איזה אדמה גבוהה וסמוכה לבית, ומציץ לתוכו איכשהו. יש שם את אורי ואיתמר. אני לא יודע אם איתמר רואה אותי, אבל אנחנו מתחילים לדבר בשלב כלשהו. אני חושב שהוא אומר שהם שוכרים את הבית. אז אני שואל אז אם הבית הזה שלהם, והוא אומר שחלקת הארץ הזו שלהם (אני חושב שחוזרים פעמיים-שלוש, השאלה והתשובה). אח"כ הוא איכשהו אצלי בחדר. המסך של המחשב שלי דלוק, על קובץ וורד. יש שם רשימה כלשהי, חלקה ממורקרת (בצבעים של צהוב וירוק כהה ועוד צבעים) כמו רשימה אחת שבאמת עשיתי, ואחד השורות ברשימה היא שאורי שר טום ווייטס בסמטה. אני חושב שאיתמר הסתכל על המסך וראה את זה, אבל הוא לא הגיב, והמבט שלו נעצר בבהייה לכיוון השני.

מעין שדרה או רחוב. היא מתחילה במעין "כיכר רבין", אבל הרחוב שהוא אבן גבירול, שונה. זה כאילו רחוב ראשי כלשהו. "צפונית" לכיכר רבין יש הרבה מאד תחנות אוטובוס, מעין תחנה מרכזית. ה"אבן גבירול" בהמשכו ה"דרומי", לקראת סופו, מתעקל כמו החלק הצפוני של רחוב אלנבי.
אני הולך על אותו רחוב, "צפונית" לכיכר ובגדה השנייה. אולי אני במדים. אני מחפש אוטובוס בשביל לנסוע לצפון, לבסיס תותחנים ברמת הגולן. אני חושב שאולי אני אפילו רואה את האוטובוס שלי בצד השני, עובר. אני פוגש את אבי ריבן שאומר משהו על האוטובוס שצריך, אני לא זוכר מה. אחרי זה הוא נעלם. אני הולך לכיוון הדרומי, ופוגש את אורי ברגר ורון (עם שיער ארוך?) שהולכים כנגדי. אני שואל אותם אם הם לא משרתים בצד השני, בכיוון ההפוך, והם עונים לי שבימי שישי הם שומרים בקרייה, שעתיים. אני מתעצבן מזה שבשמירה הקצרה הזו הם מסיימים את השירות להיום שלהם, והם ממשיכים ללכת. אני חושב שאני מחפש את אבי, כדי לברר על האוטובוס, ולא מוצא אותו. אני מבין איכשהו שהוא יגיע רק עוד הרבה זמן, ובנתיים אני צריך למצוא משהו לאכול. אני לא זוכר אם בשלב הזה או מאוחר יותר, אני רואה אוטובוס שאני חושב שאולי הוא שלי, אבל אני מבין שהוא לא. זה מעין מידיבוס בעיצוב לא רגיל, מעין מנסרה שבסיסיה משולשים ישרי זווית, כאשר היתר של המשולשים משמש כשמשה הקדמית, בשביל הנהג, והזווית הישרה היא החלק התחתון האחורי של האוטובוס. אולי זה מנסרה משולשת שמחוברת למנסרה מלבנית, כלומר מנסרה טרפזית. אני מגיע ל"כיכר רבין". אני חושב על איפה אני יכול לאכול. אני חושב על המבורגרייה אחת שיש לכאורה בהמשך הרחוב. אני חושב על זה שאני צמחוני, ואולי לא.
אני בכיכר. אני מגיע לקבוצה של אנשים. הם ערבים, חוץ מאחד, עם זקן-שפם קטן, קצת שמנמן, קצת גדול, שנראה קצת רוסי. יש לי ספר תנ"ך. בשני עמודים הראשנים מקושקשים כמה משפטים, בראשון בעט בצבע תכלת ובשני בירוק. בראשון כתוב משהו בחרוזים. יש בכיכר איזשהו קריין שמקריא טקסט שיש בתחילת הספר, אבל זה גם סוג של מופע מוסיקלי במובן מסויים. הטקסט הוא מעין טקסט מוסלמי-יהודי. מדובר שם על ה', וזה בעברית, אבל הכל מאד מוסלמי בכל המאורע הזה, ואחר-כך מתברר לי שמי שכתב את זה זה הבן (ששלח ידו בנפשו?) של אדם אחד שנמצא בתוך הקבוצה הקטנה הזו שנכנסתי אליה. בגלל שהוא שלח ידו בנפשו הפרק לא נכנס לספר, וגם לא הושלם. הפרק קרוי על שם המחבר.
הספק-רוסי (שנכנס לתמונה רק ברגע זה, כמדומה) רוצה לצלם את אותו אדם, אבי המחבר (הוא לבוש בבגדים אפורים-כחולים מאד כהים, ויש לו את המעין מגבת מגולגלת הזו על הראש, וזקן עגלגל וסבוך), או יותר נכון, להצטלם יחד איתו. הוא מביא את המצלמה לבחורה אחת שליידי (גם היא לא ערבייה, בעצם. נדמה שגם היא סוג של רוסייה) ובעוד היא עושה כאילו היא עומדת לצלם, היא עושה את זה רע והיא ממרפקת אותי מהצד כדי שאני אקח את המצלמה ואצלם. אני גם מאמין שאוכל לצלם זאת טוב יותר.
פה אני מתעורר.

#20

סיכום ינואר

את מחצית חודש ינואר הקדשתי כדי להגיש את מועמדותי לבארד קולג', מה שדרש מילוי מסמכים כלכליים ארוכים ומפורטים, כמה מסמכים פשוטים של פרטים אישיים, ובעיקר, כתיבת שתי "אסייס". אצטרך להתוודות ולומר שהחלוקה של הזמן לא הייתה פרופורציאונלית בכלל; את האסיי השני התחלתי לכתוב בסביבות ה12 לינואר, כאשר הדד ליין הוא ה15. זאת הייתה תקופה מלחיצה ומורטת עצבים, במיוחד הימים האחרונים. את הבדלי השעות בין הארץ והחוף המזרחי של ארה"ב ניצלתי  בשביל לערוך תיקונים אחרונים למאמרים שלי עד סביבות השעה 4 לפנות בוקר – לא בריא, לא בריא בכלל. לנפש, בעיקר. מה16 והלך חוויתי מעין "פוסט-אפליקיישן סינדרום" – הרגשה שדומה לזו שאחרי השתחררות מהכלא ומהצבא, אבל היה בה משהו אפילו יותר טוב.

בתקופת ההכנות הלכתי רק לאימוני קרטה, לג'וג'וטסו לא הלכתי. החלטתי שגם לא לחזור לשם, גם בגלל שהאימונים מעט קצרים מדיי לטעמי (רק שעה), וגם בגלל שהם לא ממש רציניים. זה נובע הגישה של המאמנת שלא עושה את כל התרגילים יחד עם המתאמנים, תשומת הלב המועטה יחסית שהיא נותנת לחניכים, וזה שיש צחוקים ודיבורים בין כל תרגיל ותרגיל. במקום זה התחלתי ללכת תכוף יותר לאימוני הקרטה (פעמיים בשבוע במקום פעם אחת, ובתקווה אתחיל ללכת גם לאימונים ביום שישי ואז יהיו לי שלשה אימונים בשבוע).

התחלתי לעבוד על פרוייקט פליקר-י שנועד לתעד את קורותי בצבא מהגיוס ועד השחרור. לא חשבתי שאפרט כל-כך, אבל נראה שיש לי מה לומר. בכתיבה הגעתי רק עד סביבות אמצע-סוף הטירונות. אולי על תקופות מאוחרות יותר יהיה לי פחות מה לכתוב. את העבודה על הפרוייקט הפסקתי אבל אני מקווה לחזור אליו בקרוב.

התחלתי, במקרה, לקרוא שוב את "דודה חוליה והכתבן" של מריו ורגאס יוסה, אחרי שהשאלתי אותו מהספרייה בשביל לתת לקוסטה לקרוא. ספר יותר משעשע ממה שזכרתי.

הזמנתי בתחילת השבוע כרטיס אשראי, רק בשביל שאני אוכל להזמין ספרים באינטרנט – ספרים שאין בספריית בית-אריאלה ולא בחנויות. סביר להניח שבספריית אוניברסיטת ת"א הם נמצאים, אבל.. אין לי גישה, יותר

יצרתי קשר עם פרופיל חדש, וסיפקתי להם מידע על כלא 6 בשביל המדריך למתקני כליאה שלהם שנעזרתי בו בזמנו. אני עד היום, כמעט מדיי לילה, חולם על הצבא ועל הכלא. עד מתי?

#19

סיכום שנת 2008 וגיל 19 בנקודות

* הוכשרתי כחובש קרבי.

* התחלתי (וגם הפסקתי) ללמוד קנג'י, והצלחתי ללמוד כ450.

* יצא לי להיות בצד המדכא של הפגנה שמאלנית (וזה דיי מדכא).

* פתחתי בלוג שאני כותב בו מיניי מאמרים.

* יצא לי להרגיש תקופה מסויימת כמו אסיר נמלט.

* ישבתי בכלא צבאי.

* הורדתי 5 קילו תוך חודש ימים (והצלחתי גם להעלות אותם חזרה).

* התחלתי להתאמן בקרטה קיוקושינקאי (שוב אחרי כ7 שנים) ובג'וג'וטסו.

אני חושב שזה דיי מסכם את השנה.

מה עם ציפיות ל2009 וגיל 20?

קודם כל אני מקווה להתחיל ללמוד, ורצוי שבבארד קולג' או ב'ליברל ארטס קולג' אחר. לסגור את כל עניין הצבא לעד. לאכול טוב יותר ולשפר את הכושר הגופני שלי. לכתוב מאמרים תכופים יותר וטובים יותר בבלוג המאמרים. לכתוב סיפורים קצרים עד הסוף, ולפרסם אותם באיזשהו כתב עת. להקים פאנזין\איזין (eZine) שמוקדש לפרוזה וספרות. לשפר את הביטחון העצמי שלי. ליצור יצירה מכל סוג שהוא בשיתוף פעולה עם אדם אחר.

שתהיה לנו שנה טובה ופורייה!

#18

אני דיי מאוכזב מקצב העבודה שלי (אם לתפוקה כל-כך נמוכה אפשר בכלל לחבר את המילה "קצב") – מאז מבחן הטופל, שיכל אולי להוות תירוץ לאי-כתיבת המאמרים שלי, עברו כבר שבועיים, ואין לי מאמר ולא חצי מאמר ולא משהו שמתחיל להראות כמו חצי מאמר, שלא לדבר על כך שאני צריך שניים. לאחרונה קיבלתי סוג של פוש נוסף, והיום שהין גם בא לבקר ונתן עוד פוש נוסף. סך הכל אין לי בעיה בלכתוב; אתמול כתבתי מאמר על האח הגדול דיי בקלות, והיום התחלתי ואני מתכוון גם לסיים מאמר על השנה האזרחית החדשה, ואני לא חושב שזה יהיה ביג-דיל, אפילו שכבר אחרי 1 בלילה. אבל אולי זה גם בגלל שאני חושב שזה לא ביג דיל, ולא מלחיץ את עצמי. כך או אחרת, חשבתי לכתוב קודם את המאמרים האלה בעברית ואז לתרגם אותם לאנגלית. יש גם עניין של הרגל, אז אולי פשוט מוכר לי יותר התחום של כתיבה בעברית, בלי קשר לרמת השפה. האק, אני יכול אפילו להגיד לעצמי שאני כותב מאמרים לבלוג (סך הכל אני באמת יכול לפרסם את זה שם), לתת יום לכל מאמר, ואז לתרגם את זה, ואולי משם להמשיך עם עוד קצת עבודת עריכה וקצת 'ביקרות-עמיתים'.

אם כן, כתיבת המאמרים האלה זה הדבר שהחיים שלי כרגע מסתובבים סביבו. מעבר לכך, אחרי תאריך הדד ליין, אני מתכוון להתחיל כמה תכניות חדשות. אחרי קריאת זוג מאמרים שהשפיעו עליי מאד (שוב מאמטחתו של סטיב פבלינה) אני הולך לשנות גישה בכל עניין הצבת המטרות; עד עכשיו היו לי הרבה מאד מטרות קטנות בתחומים שונים, והצלחתי להשלים ממש מעט מהן. עכשיו אני מתכוון לקחת אסטרטגיה של דגש מאד מאד חזק על נושא אחד, ואחרי שצברתי מספיק יכולת, מיומנות והרגל בתחום הזה, לעבור לאחד אחר.

כרגע אני מתכנן שעם ינואר, אחרי שאשלח את כל הטפסים שאני צריך, אני אתן פוש נוסף לכל עניין הבריאות והכושר. לא זוכר אם ציינתי את זה, אבל הפסקתי עם תזונת הraw שלי. אני עדין צמחוני, אוכל דגים (אם אתם מתעקשים, עשיתי מעבר מהיות אומניבור להיות פקטאריאניסט). לאחרונה עשיתי גם מעבר חצי-מכוון לצריכת פחות חלב, ואני חושב על להפסיק לצרוך חלב גם כן (הכאב הרגשי, אין לכם מושג). בכל אופן, אחרי שליחת הטפסים אני מתכוון לתת קצת יותר דגש על האימון הגופני – ספציפית להירשם לקרטה פעמיים בשבוע במקום פעם אחת (מה שיקנה לי גישה, אני מאמין שדיי מהר, גם לאימון שלישי בשישי בבוקר), מה שיגדיל את מספר האימונים שלי בשבוע מ4 ל5 ובמהרה, אני מאמין, ל6. מעבר לכך, אני מתכנן להתחיל לרוץ שוב. בין האימונים והריצות אני אקרא הרבה על אימונים שונים, אולי קצת על פיזיולוגיה ותזונה גם. אני אנסה לתת הזדמנות נוספת לתזונת raw, אולי בהדרגה ואולי רק אחרי שאני אדע שיש לי את הכלים והידע לעשות זאת (כמו מתכונים וגישה למוצרים כאלו ואחרים).

לאחר מכן, אני מתכנן לתת חודש (או משהו בסביבות זה) עם דגש על השתפרות במשחק גו למען חידוד המחשבה. עוד אינני בטוח בקשר לזה, אני חושב שראוי לתת לדברים אחרים, שיותר חשובים לי כרגע, את הדגש קודם, מצד שני זה מרגיש לי כמו משהו יותר ניטראלי שאני לא אלחץ ממנו יותר מדיי ושיכול להיות כיף וrewarding גם. לתת חודש דגש רציני על המשחק, לשחק אותו הרבה, לעשות הרבה תרגילים ולקרוא חומר תיאורתי. זה יכול להיות מעניין ומועיל למוח שלי שכבר מזמן לא התעסק בדברים שכאלה.

#17

#16

11.11.08
חלום מיטה בית לילה.

בית קולנוע. יש איזה רפורמה, חידוש, שעשו עם הפרסומות, אני לא יודע איזו. הקולנוע מואר (הוא לא מוחשך). תוך כדי הסרט ישנם פרסומות. נמצאים יחד איתי, באולם, חברי המשלחת לגרמניה (רק הישראלים). באחת הפרסומות כמה אנשים קוראים לי החוצה, אבל אני נשאר (פוחד להפסיד חלק מהסרט?)
בפעם השנייה שזה קורה, אני יוצא החוצה. חוץ מחברי המשלחת יש שם גם את דניאל מרקוביץ', רון וקוסטה. גם גלה (עם נור) נמצאת שם.
מחוץ לאולם (בתוך הקניון?) נראה כמו בתוך האולם. מואר ומכוסה שיש צהבהב (כמו קמפוס אריסון?).
מישהו מציין משהו על החנות/סופר שנמצאים שם. יש מחוץ לסופר מעין מעמד מעץ או במבוק, ועליו מונחים פרי-לים. לפני זה נור אומר שאפשר לקנות שם רביעיית (פרילי? קרטיב רמזור?) ב12 שקל, ואני שואל ומתפלא "אז אפשר לקנות אחד בשלוש שקל?”.
אחר-כך רון לוקח מאותו מעמד פרילי (תות?), וקוסטה לוקח גם פרילי. רון שותה מהשפיץ (אה לה אכילת יוגורטים צבאית) ומתחיל להגיד ש"אני מוכן שיהיה לי פייסבוק שרק.. (מורכב מפרילי)” אני מבין אותו ולפניי שהוא מסיים את דבריו אני אומר "כן…”. מרקוביץ' רוצה להבין את ההייפ, ולוקח את הפרילי האחרון שנשאר על המעמד, פרילי שוקולד, שהיה לשעבר בן זוג של הפרילי של רון. הוא מתחיל לשתות, אבל הוא לא אוהב את זה, אז הוא מנסה להחליק חזרה את המחסה ומחזיר את הפרילי למעמד. יכול להיות שאני לוקח את הפרילי הזה.
התעוררות.

חזרה לשינה.

משחק עם הלאפטופ. דיאבלו 1, 2, 3? יושב ומשחק על הלאפטופ על שולחן ליד דלת הכניסה לבניין (שלי) . אמא מגיעה מהעבודה, ואני מפנה לאט את המבט אליה. היא לובשת את השכמיה הירוקה הזו. אני מתפלא ומתבאס שכבר הגיעה השעה שהיא חזרה מהעבודה, כלומר שכבר ערב.
~*~ *~ *

יוני (מפונטה קירבו) מזמין אותי ללכת איתו לאכול במקום כלשהו. זה ערב. אני לא מכיר את המקום או את האזור. אני מתפלא שחוץ ממני וממנו אף אחד לא נוכח, כלומר שהוא הזמין רק אותי. אנחנו צועדים לעבר הקפה, אבל בשלב מסויים הוא מתעכב מאחורה ואני הולך לבד. אני חושב על זה שבדיוק אכלתי אז אני לא ממש רעב לארוחה, אבל הוא בעצם הזמין אותי לאכול. אני חושב על סתם להזמין איזה קפה וסלט. אני עולה במדרגות ונכנס. אני הלכתי בלעדיו אז אני מנסה למשוך זמן כדי להתעכב. אני עם כפכפים או אולי סנדלים, כי יצאתי מהבית באופן חצי ספונטאני, כי לא תכננתי ללכת לאכול. אחרי הכניסה, בצד ימין יש חדר ויש שם אנשים שוטפים ידיים מעל כיורים. אני חושב על להכנס לשם לשטוף ידיים, אבל אז אני מבין שזה בעצם המטבח. אחר-כך, קצת בהמשך, אני רואה ברז. אני בא לשטוף ידיים בברז אבל רואה שהוא מעין באוויר, שאין תחתיו כיור. ליד זה יש עוד ברז, ומתחתיו יש מעין כיור שטוח ולא עמוק, ואני שוטף שם ידיים, אבל הרגליים שלי נרטבות ואני מגלה בעצם שהמים זורמים זמן מה במעין רידג' כזה ויש להם פיה בסוף השיש, ואז המים יורדים שם וזורמים אל הרצפה, מעל לכפות הרגליים שלי. אני רואה שהרצפה רטובה, ואני מנסה לתפוס זויית כזו שהמים לא ירדו לי על הרגליים.

20.11.08
חלום מיטה בית לילה.

אני רוכב על אופניים ברחוב שקט וצדדי מסביב לביתן לא גדול בו אני יודע שמתקיים שיעור צרפתית ובו נמצאת גם אלה. זה צהריים. אני יודע שהשיעור מסתיים בקרוב אז אני לא יודע אם להמשיך להסתובב באזור או לנסוע משם. בשלב מסויים אני נכנס למבנה ולתוך חדר, בו נמצאת דלת לשיעור הצרפתית, וגם נמצאת נטלי גונדור יושבת על כסא פלסטיק ומסביב יש הרבה צלחות מלאות בסוג אחד של חטיף (מעין אפרופו קצת גדול ושטוח) כי זה השיעור האחרון שלהם ויש מסיבת סיום. אני חוטף אפרופו אחד כזה.
אחר-כך הם יוצאים? יש התכנסות של הרבה אנשים בחוץ. אני שולח להלל (דרך הפלאפון?) תמונות שצילמתי, אחרי שאני שולח גם לאלה (או שמא לטל קנטור?). בפרטי התמונות מצויין גם איך הם צולמו, והלל מתרשם שחלקם צולמו בmercury, למרות שאין מה להתרשם.
צבא. אני נמצא בבסיס (רמת הגולן?), ולא רואים בו כמעט בנות. ככה אומרים אנשים אחרים. אני הולך עם עוד מישהו, ומאחורינו מישהי קוראת למישהי בלונדינית (מחומצן?) שהולכת הרחק לפנינו. היא טועה בשם. אני לא זוכר מי זו שקוראת, אבל בחלום קוראים לה "נוף" (אולי חופית?). היא קוראת בשם הלא נכון – הבחורה שהולכת הרחק מקדימה היא לא מי שהיא חשבה. אחר-כך היא אומרת שבגלל שאין בנות בבסיס לפעמים היא כבר מדמיינת שהיא רואה אותי. חשבתי להגיד אותו דבר, שאני לפעמים מדמיין שאני רואה אותי, כי פעם זה היה קורה לי, אבל שם זה לא קרה אז אני לא אומר. אנחנו ממשיכים ללכת, ועוברים ליד מבנה ובו חדר\אולם (מטבח\ חדר אוכל?) בו נמצאים חלק מסוללה ב'. יש שם את אולג מליארוב ופוקי יושבים בשעמום ליד שולחן נמוך וקטן (אולג נשען עם פלג עליון גופו על השולחן) ויש מולם עוגת שוקולד. על עוגה מלבנית שלמה מסודרים במעין מעגל זוויתי שישה חתיכות עוגה עם פצפוצים שנשארו מעוגה אחרת. אז יש איזה שניים שמתחילים עם מעין שיר של משחקי מילים (הם מאתגרים אותי?) שלמעשה יש בו גם אנימציה החל מבית\שורה כלשהי, ולקראת סוף האנימציה (כלומר, השיר שנקטע בגלל השעון המעורר) רואים בה זקן שלבוש כמו נפוליאון, עם כמה שיערות שחורות, ארוכות ולא מגולחות שיוצאות מהסנטר, והוא שר "ככה אני מדבר בפייסבוק". אני מנסה לקלוט ולשנן את המילים תוך כדי שהם שרים. נדמה לי שאחד השרים היה טימופיי (מהכלא).

22.11.08
חמב"ל
מקוטע ומבולבל (בגלל אכוהול?), אודות החזרה לצבא וכלבים.

אני צריך לחזור לסוללה. היא נמצאת בסביבה מדברים כלשהי. אחרי שאני מגיע אני צריך לחרבן (יש שם רק שירותים כימיים, והרבה) אבל נאמר לי (או למישהו אחר) שהרבה כבר עושים את זה, אז וויתרתי. היה שם את אלעד שור (עם מבטא צרפתי). קוסטה התחיל לדבר איתו רוסית כי חשב שהוא רוסי (ייתכן שהדמות של אלעד הייתה דמות אחרת לפני זה והשתנה תוך כדי שיחה) אבל הוא אמר שהוא לא מבין אותו. דיברו על איזשהו זן של כלב והעובדה שהוא בא ממדינה מסויימת, ואלעד אמר משהו על בולדוג, ואז אמרתי שיש כאלה שבאים מארה"ב ויש כאלה מצרפת, והתחלתי לחפש ביוטיוב בולדוגים או משהו כזה. הגעתי לסרט על האבקות בין בעלים וכלב (אדם וכלב נגד אדם וכלב), כאשר הכלבים הם כלבים שונים. המנצח בסיבוב היה האדם שזרק על האדם השני מעין שלשלאות עם רצועות נסגרות שהתלפפו לו סביב הרגליים. אחרי זה היה איזה מין ראיון איתו, או שהוא סתם דיבר, ואמר שאפשר לעשות את הסיבוב הזה שוב, רק שהפעם במקום לזרוק את השלשלאות האלה, הוא יזרוק את הכלב שלו (עם הרצועה) לשם אותו אפקט.
אחר-כך היה עוד סרט, כולו במישור פתוח, קצת גבעתי\הררי, ירוק כהה. היה שם מעין פודל מוזר. דובר על היכולות היוצאות דופן שלו. נאמר על איך הוא והבעלים מנצלים טוב יותר את החלל בבית. הפודל נורא חכם, כביכול. לקראת סוף הסרט הוא מתהפך על הגב ועושה קולות, ואני חושב שזה כאילו התנהגות מטופשת, אבל כל אדם מתנהג לפעמים בטיפשיות.
כשאני הולך להשתין ומשתין (השירותים פתאם לא כימיים? והם בתוך בניין… בחדר הראשון היה לי רושם שהרבה תאים תפוסים, למרות שלא ממש בדקתי, אז הלכתי לחדר העמוק יותר של השירותים, והרצפה שם הייתה נקייה והייתה לי הרגשה שעשו שם מסדר ובגלל שהם מעט אנשים יחסית אז לא נותנים להם ללכת להשתמש בחדר הזה של השירותים, אבל לא היה אכפת לי) אני חושב על כל מיניי דברים (על החזרה לצבא?) ומתעצבן, וכשאני בא להסתובב אני רואה שיש מישהו בתוך התא והוא מביט עליי.

23.11.08
חמב"ל
לא זכור הרבה, מקוטע (אולי בגלל אלכוהול?)

יש קטע עם התרוצצות במסדרונות (משהו בסגנון המסדרונות של בניין שרת באת"א) עם רון? משהו עם צוקים גבוהים מאד, שהייתי שם עם הכיתה (איזשהי כיתה?). הצלחתי לעלות לשם, פעם אחת הורידו אותי ואז החזירו אותי עם איזה מתקן, אבל הצטערתי שהלא השאירו אותי למטה כי פחדתי לרדת.
משהו שקשור בקול של השחקן של גנדלף.

30.11.08
חמב"ל

אני באימון ג'וג'וטסו (ממנו לא זכור לי הרבה). אחריו אני מסתובב קצת במקום עם אחד מהמתאמנים, ונדמה לי שאני גם נכנס לשירותים. אחרי זה יש לי עוד אימון, ואני נכנס לאולם. מתחיל סוג של חימום, ואני שם לב שחוץ ממני ומעוד אחד (לא זוכר מי, אבל הוא היה שחום עור) ומהמאמנת (שלא הייתה לגמריי דורין, אבל אולי כן. אם היא לא, אז הייתה מישהי שהשם שמתאים לה הוא עדי) אין אף אחד. אני מחכה לרגע המתאים כדי לגשת לשטוף את הרגל(?) בברז שיש בתוך האולם, ואז המאמנת שנמצאת ליד זה אומרת לי שהיא חיפשה הזדמנות לדבר איתי וכאילו כעסה (ברוגע) על זה שאיחרתי, ואמרה שיקרה איזה משהו בפעם הבאה שאני אאחר או על כל חצי שעה שאני מאחר או משהו כזה, אבל אני לא זוכר מה זה היה.
כשחזרתי כבר חזרה למקומה, האולם רחש במלא אנשים, וכמעט ולא היה איפה להתאמן.
איכשהו זה הגיע למצב שאנחנו ישובים בסזה על שולחנות בית-ספר אפורים המסודרים בחצי גורן (או חצי מלבן) סביב שולחן עליו ישובה המאמנת. כולם לבושים בהאקמה. בגלל חוסר בבגדים (?) [או בגלל איך שהתלבשתי בבית במהלך היום] הייתה לי חולצה בהירה עם צווארון מתחת לגי. מישהו הציק לי לרגליים מאחוריי.

23.12.08
חמב"ל
לא זוכר 100% (נכתב קרוב לצהריים)

יש איזשהי נסיעה באוטו. זה לילה. אני רואה חייל שומר עם בית מגורים. אני חושב לעצמי שזה כל-כך *ברור*. בתוך הבניין מגורים הזה גר איש צבא חשוב. החייל חמוש בחץ וקשת. אני ממשיך ללכת ברחוב. אני מגיע לעוד בניין מגורים, ושומרים עליו שני חיילים. אני עוצר ומביט עליהם, זה מעניין אותי. אחרי כמה זמן הגולני שואל אותי מה אני סתם עומד שם. הוא מבקש ממני תעודות. אני נותן לו את התעודת זהות שלי, אבל זה בעצם גם חוגר? הוא רואה שכתוב על זה, על החוגר, שאני משוחרר זמנית, ויש שם ציון של חודש ושנה. הוא כועס על זה שאני משוחרר. אני אומר לו שזה רק זמני. אני חושב שהוא תופס אותי. הוא אומר אחר-כך עוד משהו, הוא כועס. הוא מרסק ביד שלו את החוגר, שנחצה לשניים.

#15

עשיתי את מבחן הTOEFL. אני לא חושב שהלך טוב. אני לא אגיד שהלך ממש רע, אבל לא הלך הכי חלק. מבחנים באנגלית הם תמיד מתחכמים מדיי, יותר ממבחנים אחרים. כי הבנתי הכל בסדר גמור, אבל השאלות האלה… בהתחלה נקטתי גם בטקטיקה לא נכונה, שבזבזה לי הרבה זמן ושבגללה כמעט ולא הספקתי לענות על כמה מהחלקים, מסוג הדברים שבטוח לומדים בקורסי הכנה למבחן הזה.. אבל אחרי שקלטתי איך כדאי לגשת לזה, נשאר לי גם הרבה זמן מיותר בחלקים הבאים.

החלק של הדיבור הלך רע, אבל מה אני אגיד, זה היה הולך רע גם אם זה היה בעברית. מי שיודע איך אני מדבר, יודע על מה אני מדבר (ע' ספר-מחזור ס"א של עירוני ד'). זה כמעט  סוג של לא הוגן.

חוץ מזה, אני מרגיש שאני מצליח לכלות כמויות עצומות של זמן בלי לעשות כלום, ולא ברור לי לגמריי איך אני עושה את זה. אני צריך להתמקד על לכתוב את דברים שאני צריך לכתוב בשביל בארד.

היום קרה משהו לא כל-כך נעים. בחצי השני של האימון ג'וג'וטסו היום, הלשון שלי הרגישה הרגשה מחוספסת על השן הקדמית השמאלית. לאט לאט אני קולט שחתיכה קטנה של השן שלי עזבה אותי לתמיד. לא נעים שקוורה דבר כזה. גם לא הרגשתי את זה קורה, אבל זה פשוט קרה. זו חתיכה לא גדולה אבל בכל זאת נראית לעין. הנזק הוא בהכרח אסתטי, אבל משהו במחוספסות הזאת מעוד מפריע לי; כשיש משהו שהוא מעוגל וחלק אתה לא מפקפק בגבולות שלו, בהגדרה שלו. אבל כשיש לך משהו מחוספס, אתה מרגיש שזו התחלה של התפוררות. זה כמו רהיט צבוע (למשל, מיטות הברזל הצבאיות) שהוא בסדר גמור וטוב ויפה עד לרגע שחתיכה קטנה מהצבע יורדת איכשהו, ממכה, מניסיון מכוון.. אבל ה"כתם" הזה של חוסר הצבע יתרחב בקלות רבה יותר מאשר הוא נוצר מלכתחילה. אני לא רוצה שן מתפוררת. כאמור, הנזק הוא בעיקר אסתטי (דחפתי מראה עגולה דיי עמוק מאחורי השיניים כדי לוודע), אבל יש איזו הרגשה של פגיעה בשלמות הגוף. אנשים ניחמו אותי בתקריות דומות שלהן. המאמנת אמרה לי שכל השיניים שלה ככה והראתה לי (האמת שלא ראיתי כלום), דניאל, שאולי אחראי לנזק אמר שגם לו הייתה פעם תאונה והראה לי את שיניו (ראיתי באמת שבריר קטן שדומה לשלי), אמא אמרה לי שנשכה פעם חזק מדיי מזלג או סכין וגם הראתה לי את שינייה (ראיתי). אני לא לבד.