Dream, Remember, Think

#26

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on ינואר 24, 2010

[1]

לפעמים קורה דבר בעולם ואנשים ששמם פוצ'יאן ג'ו [שורוק, חיריק, צירה, רווח קצר או נון שמתמעמעת כמו השמש בצהרי קיץ ואז חולם מלא] עולים בהונג-קונג על אוירון עם מנוע סילון וטסים מעל האוקינוס [סביר להניח שהשקט] ומגיעים לבארד קולג' לגור באוברשקוב. אוברשקוב זה השם שלהטוסטר החדש בו אני גר כיום.

אחד מהם [כלומר, אחד הפוצ'יאנים] נקרא כיום – כך בחר – פקסטון [מעין צירה שדומה במחשבה לקמץ, ואז סדרה של שוואים שהאחרון שבהם הוא למעשה כמעין שורוק]. לפעמים פקסטון לומד קשה ולא ישן כל הלילה, ובבוקר הוא אומר באנגלית: “לא ישנתי כל הלילה”. לפעמים הוא חוזר משיעור במדעי-המחשב בבוקר ואז נשכב על המיטה ועוצם את העיניים.

כמטלה לאחד משעוריו, פקסטון תכנת [לאורך הסמסטר, מיום אלף עד יום תיו, אולי פחות אבל לא יותר] רובוט קטן עם שלשה גלגלים ששמו, גם כן, פקסטון, אף על פי שלא עלה מעולם על אווירון עם מנוע סילון בהונג-קונג. פקסטון [כלומר הרובוט] יודע לרקוד וגם לצייר חותם שלמה עם מתקינים עליו מרקר. אני [כלומר מרק] תכנתתי את פקסטון [הרובוט] להפיק את צלילי הסולם המג'ורי, אבל פקסטון [זה שטס על אוירון] לא שמר את שורות הקוד.

[2]

מוקדם באוגוסט בארד קולג' אוכלס אך ורק על ידי אנשי אדמיניסטרציה, תלמידים זרים ועמיתים-יועצים (ע"י, מעין שריפים של המעונות, או מש"קים של המגורים – אם לדבר מאד בגסות). באחד מימי אותו אוגוסט מוקדם, על שתי חתיכות דשא שונות, עמד אדם שנולד בשם טאקוטסואה אך נקרא בפי כל במשך כל ימי חייו עד לאותה נקודה בציר הזמן [מעין קו ארוך שמתחיל במפץ הגדול או, לפחות, ברציחתו של פיליפוס השני על ידי אחד משומריו, ונגמר בשוליים של המחברת על ידי חץ קטן] בשם מרק [אבל באנגלית]. כשעיני כל – כלומר, עיני כל התלמידים הזרים ועיניהם של תלמידת ותלמיד שנה שנייה, שלישית או רביעית – נחו על אותו אדם, כמו שחורחה נח על ערימת חציר מתחת לכובע רחב שוליים, או כמו ששווא נח בין למד לפא, או [אולי] כאשר הדבר נתפש כטבעי בעקבות הלך הדברים עד כה, פתח פיו והציג את עצמו כ"טאקו".

בשם "טאקו" הכרתי את האיש עד לרגע בו הבטתי על דלת חדרו. חדרו היה רחוק מאד מחדרי אם חושבים רק על הקולג' או אם חושבים על המרחק שבין שתי חתיכות הדשא עליהם עמד טאקו ברגע כלשהו באוגוסט המוקדם, ורחוק מאד אם חושבים על המרחק שבין השפיץ העליון של מגדל אייפל [פא רפה] ובין פייר שאוכל בגט בצד הכביש, אבל לא כל-כך רחוק אם מניחים את הטור-אפל [פא רפה] על צדו וחושבים על אותו המרחק, או אם חושבים על המרחק שעושה הקול שמרק [כלומר אני] עושה שנכנס לתוך שפופרת פלסטיק במסצ'וסטס ויוצא מתוך שפופרת אחרת [גם מפלסטיק אבל בצבע שחור] בתל-אביב יפו וקופץ אל תוך האוזן של יבגני [כלומר אבא].

על הדלת של אותו האיש טאקו היה כתוב Takutsua או אולי TAKUTSUA, אבל כך או אחרת זה היה בכל מיני צבעים ובגודל שונה לחלוטין ונראה אחרת לגמריי. מאז אני קורא לאותו אדם לעתים טאקו ולעתים טאקוטסואה, אף על פי שבשני המקרים אני רוצה אותו דבר, להפנות את תשומת ליבו אליי.

[3]

כמו בנס או במזל-גדול, חתיכות הדשא וטאקו נחו [כמו חורחה וכמו המבטים] על הצד של כדור האדמה הגדול שבאותו רגע שהסתכלתי היה מופנה כלפי כדור האש הגדול [הקרוי בפי כמה אנשים שמש, בפי אחרים סאן, ובפיותיהם של כמה אנשים סולנצה]. גרגרים של אור קפצו מאותו כדור אש אל תוך העיניים שלי, אבל רבים דלגו בדרך על המצח של טאקו ויצרו במחשבתי [שהיא דבר מוזר ולא מוסבר, אך רבים מאד סבורים שמקורה, באיזה אופן, במוח שלי] רושם של האיש טאקו.

הרושם היה כדלקמן: הוא נראה כמו כובש קולוניאלי מן המאה התשע-עשרה או מן המאה העשרים, לא רזה ולא מאד גבוה, ורק חסר כובע שילווה את השורטס ואחוזה גדולה ולבנה מוקפת כושים עירומים. הרושם הזה בא למרות, או אולי בזכות, צבע עורו שרמז [בצדק] שמקורו של טאקו ביבשת אפריקה. אך מקור המבטא שלו בקנט שבאנגליה, כלומר שם למד כיצד לשחרר את מילות האנגלית שבמחשבתו [אשר מקורה במוחו שלו, כך יגיד מי שיוצג בפני השאלה אם יענה לעניין] לתווך האוויר.

או באופן קצר יותר: הרושם שנחרט בראשי היה של אדם בלתי נסבל שאינני רוצה להכיר. על הסיבה לכך קשה להניח את האצבע [למשל, אצבע ימין או קמיצת שמאל] אך היא יכולה להיות אחד או שילוב של כמה מן הדברים הבאים: אי-חיבה לקולוניאליסטים, מבטא בריטי כבד [שני שקים של אורז, שעון סבא], נשיאה עצמית שיהיו מי שיקראו לה גאה ויהיו אחרים שיקראו לו גאית, משהו באופן בו הזיז את הראש או עצם את עיניו שמול השמש, או פעילות לא תקינה של המעיים שלי.

אבל [כלומר ישנה תוצאה שכמדומה נוגדת את האירועים שהוצגו לפני כן] מהר מאד [הירח התכסה בעוד קצת צל שלא ניתן להבחין בו בעין בלתי מזויינת, ציפורים נודדות, אדם במיאנמר מתחיל לצום ואז אוכל] למדתי לחבב את טאקו ובלילה שלפני שכל התלמידים אזרחי ארה"ב הגיעו לקולג', בין חצות וארבע לפני בוקר [זמן החוף המזרחי], טאקו, העמית יועץ שלי המזה [קמץ, שווא, פתח] ומרק נזננסקי ישבו בחדר המשותף של אוברשקוב ודיברו. טאקו נולד בזימבבוואה, המזה נולד בפקיסטן ומרק נולד בברית-המועצות אך הם דיברו ביניהם בשפה שהתפתחה באי הבריטי. פקיסטן הוא גם השם שמרק חשב שהוא שמו של פקסטון עד שראה אותו [כלומר את השם] בכתב.

[4]

ביחד או בנפרד לחיבתי הגוברת לטאקו, חיבתי גם גברה כלפי המבטא של טאקו. מוקדם יותר באותו היום המזה [המש"ק של אוברשקוב] הביע את חיבתו שלו למבטא של טאקו, ואמר שרק תודות לעצמת שארמנטיות קולו יוכל להשיג משקאות חינם.

בערב אותו יום, אולי בשעה תשע ואולי לא, נסענו שלשתינו לתחנת דלק. המזה נהג על האוטו של חברה שלו, ופעם אחת [בדרך לשם או בדרך חזרה] אני ישבתי לצדו וטאקו ישב מאחור, ופעם שנייה [בדרך חזרה או בדרך לשם] טאקו ישב לצדו ואני ישבתי מאחור. נסענו לשם כדי למלא בנזין במכונית וגם נכנסנו לחנות. דיברנו עם האישה שמאחורי הדלפק והקופה. אני וטאקו אמרנו שאנחנו תלמידים חדשים ושהמזה בשנה השלישית שלו, אף על פי שהוא צעיר משנינו – לבד ולחוד. אני שילמתי על חפיסה של קאף-דרופס [בטעם דבש-לימון אם זכרוני אינו מטעה אותי] וטאקו בא לשלם על קפה שחור אבל האישה אמרה שזה על חשבון הבית.

בערך [כלומר קצת לפני או קצת אחרי] כשטאקו הציג את עצמו בתור טאקו, עומד על הדשא, קרה הדבר הבא:

כשהעיניים הופנו אלי ואז נחו, הצגתי את עצמי [מיי ניים איז מרק וכולי] ואז סיני [שלפני כן או אחרי כן חשבתי שהוא לבוש מגניב] פנה אלי ודיברנו רוסית. אף על פי שהמילים נשמעו מילים ככל המילים, החלפנו אינפורמציה בעיקר במישור המטא שפתי. למשל, כאשר הסיני אמר קק דילה [“איך העסקים" או מה שלומך] כולם מסביב הבינו "איי ספיק ראשן". כאשר אני עניתי לו נארמלנה וכולי ["נורמאלי" או בסדר וכולי] כולם מסביב הבינו "איי ספיק ראשן". מה שאני גם הבנתי שהאחרים לא זה שהסיני למד במוסקבה [כלומר יש סיני והוא עולה למטוס בסין והוא יורד מהמטוס ברוסיה בשביל ללמוד על העולם כל מיני דברים ובסוף הוא יורד ממטוס אחר על אדמה אמריקאית כדי ללמוד כל מיני דברים אחרים על העולם].

[5]

בבוקר הראשון שלי בקולג', לפני שהכרתי את פקסטון או סינים אחרים, את טאקו או לורן, אבל אחרי שדיברתי באנגלית עם הפקידות [שהן סטודנטיות עובדות] במשרד האוצר של הקולג', ואחרי שהמזה [העמית יועץ] הראה לי את הדרך לח"א ויעץ לי למלא שתי כוסות בקראנברי ג'וס כי הח"א עומד להסגר אותותו, ואחרי שחלמתי בלילה חלום טירוף מלא בג'יבריש אמריקאי גדוש [למשל, כל מיני מילים בלי סדר ובלי היגיון], התעוררתי עם גרון צרוד מאד. למה בדיוק זה קרה נשאר בגדר תעלומה [ישנה גדר שמקיפה שטח ובפנים יש סיבה ובחוץ יש אותי], אבל כך או אחרת [הקור שמסביב ודקות הסדינים או הסביבה הכפרית והאלרגנים שבאוויר] זו הייתה דרך לא טובה להתחיל את הקריירה שלי בתור דובר שפה זרה [אך איזה עוד שפות יש?]

למשל: בשיעורי סדנאת "שפה וחשיבה" אשר עוברים כל תלמידי השנה הראשונה של בארד באוגוסט, כמה מעצורים שיתפו פעולה כדי להקשות על דיבורי, כמו שלשה צבי ענק על כדור-הארץ שתחתיו כורעות ברכיו של אטלס הטיטן. אלף, ביישנות שטבועה בין שאני מדבר בשפה אחת או באחרת, ובין שאני שותק; בית, אי-בטיחון באנגלית שלי ומבוכה לנוכח המבטא שלי שמקורו בתל-אביב שבישראל; גימל, גרון צרוד שמנע ממני להפיק צלילים מעל גובה מסויים [למשל אני רץ במעלי המדרגות של אוברשקוב וקורא "woo-hoo” שלא נשמע, או שיר "יונתן הקטן" שהמילים שבאות אחרי "רץ" נעלמות כאילו הן לא מצליחות להשיג אותה] והקשה עליי מאד להפיק את כל שאר הצלילים. כדקה לפני שציפיתי שאני הולך לדבר זרקתי סוכרית קאף-דרופ לתוך הפה והתחלתי למצוץ אותה בשקט.

כל פעם שהתחלתי לדבר בשיעור לבי דפק בחוזקה, קולי נסדק [כמו אדמת מדבר ישנה] וייתכן שעורי הפך אדום כמו עגבניה או מפיות בחג הלידה. דבר זה היה לי טרגדיה קטנה [גדורה בתוך אוגוסט של שנת אלפיים ותשע שבאננדייל שעל ההאדסון] אך מוחשית. לא ידעתי איך להלחם בה, ואולי הניסיון לעשות זאת הוא שהחריף את הבעיה, כמו הניסיון העקר להרדם [כמו לנסות להפיל את עצמך על האף על רצפת בטון], או לנסות להניע אוטו שנתקע בשלג שהגלגלים שלו חופרים בקרח שתחתיהם.

[6]

פקסטון וג'יימי [השותף שלי לחדר] היו הולכים יחד למועדון הכושר [ג'ים] ופקסטון היה קורה לג'יימי מאמן [קווץ']. בזמן שפקסטון היה שרוי בגילופין לאחר שהלך ושתה במסיבה של נבחרת הרוגבי, הוא כעס על המאמן שלו שלא שמר עליו. כחילופין, המאמן היה כועס על פקסטון כשזה האחר [כלומר פקסטון] היה לוקח ואוכל בח"א המבורגר או שניים. למיטב הבנתינו, אותה פעם שפקסטון השתכר הייתה הפעם הראשונה שהוא שתה משקאות המכילים אתנול. כשהדם של פקסטון הכיל בתוכו אתנול, משפטיו הכילו דברי שנינה ופנינה. כולם היו שמחים, אולי חוץ מפקסטון.

כשאמרתי קודם לכן "נבחרת רוגבי" השתמשתי רק בביטוי שגור. תרבות הספורט בבארד היא כזו שאם רק תרצה להתקבל ל"נבחרת" כלשהי אז התקבלת. לכן ראוי יותר לקרוא לאותה קבוצה "קבוצת הרוגבי" או "מתעניינים ברוגבי". אם יש איזו שהיא ברירה [טבעית או לא טבעית] אז ניתן היה לחשוב שהיא כזו: אם הינך שוקל\ת כפליים או יותר ממשקל הסטודנט הממוצע, אתה בפנים. ובכל זאת, סטודנטים כמו ריקסי [ג'ינג'ית דקה וספורטיבית שגרה מאחורי הדלת הצמודה לדלת שלי ושל ג'יימי ומתכננת ללמוד רפואה בהמשך] נמצאים שם גם כן, אף על פי שהיא שוקלת בערך [כלומר קצת פחות או קצת יותר] חצי מהמשקל הממוצע של הסטודנטים בבארד.

לי למשך תקופה קצרה קרא פקסטון בוס [בוס]. אנחנו [כלומר בדימיונו של פקסטון שמכיל הרבה סימניות סיניות ומילים שאני לא מבין, כמו גם רחובות, ריחות ועצים שאינני מכיר] מקימים חברת השקעות או חברה בנקאית בהונג-קונג ומרוויחים הרבה כסף. בהונג-קונג גרים רק אנשי עסקים. בתחילת יום לימודים הסטודנטים ההונג-קונגיים מביטים על מרקע ועוקבים אחר עליות וירידות המניות והשערים. אני הבוס ופקסטון עובד תחתיי. לורן היא המזכירה.

[7]

באחד מימי נובמבר אני יושב בספרייה וקורא מחזה ירוד, ובזמן שאני יושב בספרייה וקורא מחזה ירוד בחוץ [כלומר מחוץ לספרייה בה אני קורא] מתחיל לרדת מלמעלה למטה שלג. השלג הזה יפיפה ואני מביט עליו מאחורי שמשת חלון ואני מתרגש ורוצה לצאת החוצה ולרקוד אבל מתבייש בהתרגשותי מול אותה תופעה שחוזרת ונשנית מדי שנה באזור. הדמויות במחזה המשיכו לחיות את חייהם [למשל, בייב מגראת' הכינה לימונדה] והשלג המשיך לצנוח בחוץ. בלי כוונה השלג ירד גם על הבית שבמחזה, אף על פי שייתכן מאד שההתרחשות במחזה קרתה בקיץ; העו"ד לויד נכנס בלי בושה לבית מגרא'ת עם נעליים מלאות שלג]. אני ממשיך לראות את השלג אך אינני מריח ואינני מרגיש ואינני שומע אותו, וזה מרגיש כמו חלום שאני עדין חולם. כשאני יוצא מהספרייה כמו שנכנסתי [כלומר דרך הדלת לבוש בחולצה קצרה וכפכפים] ואני מתרחק, אני מברך לשלום את העמיתה היועצת של וולף, הטוסטר שמחובר לטוסטר אוברשקוב ואשר מכיל רק בני-אדם שאין להם כרומוזום Y, אשר השאילה לי בתחילת השנה [כלומר באוגוסט] קומקום מברזל. גם היא מפקיסטן, שם נוהגים להרתיח מים במחבט.

בערב אני ולורן רבים. ישנן סיבות סכסוך קרובות [כפפות; עליה אנכית בבניין אוברשקוב; ארין שיכורה שמגיעה לפני לורן מעט שתויה, שנראית פיכחת אבל לא משכנעת; איש שלג וכולי] וסיבה אולטימטיבית [ליקוי בתחלופת מידע] אבל בסופו של יום אנחנו מתפייסים [כלומר עושים פיס] וקרוב לודאי שבלילה אנחנו ישנים באותה המיטה.

בבוקר התשיעי לדצמבר אני מתעורר בחסות החשכה ואוכל דייסת שיבולת-שועל בסלון של אוברשקוב בזמן שאני עושה משהו במחשב הנייד שלי [למשל, צופה בהרצאה בטד או עורך סיפור] או אולי אני בכלל קורא משהו [למשל ספר לשיעור ספרות או סיפור אשר לו [שורוק] כתבה שמצאתי בסל מחזור הנייר והקרטון]. מתישהו אחרי הזריחה [כלומר אחרי שש ועשרים ושבע בקירוב] אני קם מהכסא שגבו מופנה החוצה ובטנו פונה למטבח, וכשאני הולך או כשאני חוזר אני רואה בתדהמה שכל העולם בחוץ [כלומר מצדו האחר של חלון הראווה] מכוסה לבן. אני יוצא וחוקר.

מאוחר יותר, אולי לפני ואולי אחרי שבע, ישנה דמות בודדת שחורה באמצע הרחבה שלפני כן הייתה רחבת דשא ואז הייתה רחבת שלג. היא בנתה איש-שלג וכנראה עשתה עוד דברים עם השלג. זאת הייתה סאנצ'י ואני דיברתי איתה. היא הביאה בקבוקון של מייפל ושפכה על השלג והוצאנו את השלג ספוג המייפל ואכלנו את מה שהוצאנו. מאוחר יותר, בינואר, אני חוזר על התהליך שלמדתי [צפייה וחיקוי] בגינה של לורן ולורן קוראת לזה מייפלסיקל.

[8]

באותו דצמבר אני קורא באופן ידידותי תיגר בפני פקסטון, ואנו יוצאים החוצה ומתחילים קרב שלג. ציפיתי שזה יהיה חתיכת עוגה, כמו תגרה נגד לורן, אבל אדון פקסטון ג'ו מגלה מיומנות רבה, על אף שגם בדרום סין לא יורד שלג. אך בסופו של דבר פקסטון חוטף יותר שלג בפנים ממני ומרפקיו וגבו נופלים לשלג. באותו הזמן באוברשקוב ההמון התאסף בפינת הבניין של הקומה השנייה, שם הקיר כולו זכוכית, והריע.

בחופשת החורף פקסטון עולה על אווירון וטס לדודה שלו [כלומר, אחות אביו או אחות אמו, או אשת אח אביו או אשת אח אמו] בקנזס. בקנזס אדם [אולי אחד ג'ורג', מאט או סילביה] מביא לפקסטון רובה. פקסטון הלך עם הרובה וירה בארנבים ויצורים חיים אחרים שבעבר, הרבה שנים קודם לכן [אפילו לפני שנכתב השיר שהיה להיט לפני שאמא של פקסטון נולדה], התפצלו [כמו הנילוס הלבן והנילוס הכחול, אילו המים היו זורמים אחורנית] מהקו שנגמר [למטה או בצד ימין אם זה גרף באנגלית או צד שמאל אם זה גרף בעברית] בהומו ספיינס. אחר-כך אדם לקח מצלמה וירה תמונות של פקסטון מחזיק מה שלפני כן רץ ונקרא "ארנב".

לפני שפקסטון עלה על אווירון לקנזס, ג'יימי שאל אותו אם הוא נוסע לקנזס או לקנזס-סיטי. הייתה אי-הבנה וג'יימי לא קיבל תשובה. הוא הביע דאגה בפניי ואמר באנגלית "אלה [קנזס וקנזס סיטי] הם מקומות מאד שונים". אבל ג'יימי אמר דבר שעל פי הבנתינו את השפה איננו מתיישב עם המציאות [כמו גברת שווארץ וגברת הופמן בדירה מספר שלוש ברחוב יחזקאל בשבת בבוקר, עם ספלי קפה], שכן קנזס סיטי נמצאת בחלקה במדינת קנזס וחלקה לא [כמו יוחנן פיינברג שבדק עם הרגל את טמפרטורת הבריכה לפני שקפץ לתוכה ראש מוביל].

[9]

ישנו נהר וליד הנהר יש קולג' קטן ובדרום הקולג' הקטן יש בניין לא גדול ובתוכו יש חדר שקירותיו בצבע צהבהב-ירקרק חיוור שאף-אחד [כלומר מרק] לא שם-לב אליו עד עתה, ובחדר ישנם שולחנות בצבע אינדיגו-סגלגל בקירוב ועל השולחנות יש מחשבים ומול אחד המחשבים, זה הקרוב ביותר בקו אווירי לאובקשקוב, יושב מרק [כלומר אני] וכותב על עונות השנה האמריקאיות. אך מכיוון שאותו מרק התהלך ביבשת אמריקה רק במשך חצי שנה [כלומר שבזמן שמרק הלך מאלף לבית, מבית לגימל וכולי כאשר כל האותיות מציינות מקומות על אותה יבשת, כדור הארץ עשה חצי הקפה, או פאי אחד של ראדיאנים, סביב השמש] הרושם במוחו מכיל רק מידע על עונות חצי שנה.

במשך שכדור הארץ עבר מנקודה אלף [סוף יולי] לנקודה בית [סוף ינואר], בנקודה היחסית גימל [ארצות-הברית של אמריקה] התרחשו עונות השנה כדלקמן:

ראשית [כלומר בנקודה אלף] התרחשה העונה המוכרת לקורא בתור "קיץ" וכאן [כלומר בחדר הירקרק-צהבהב] בתור "סאמר", שהיא מעין עונה שבה בחורים יפים ובחורות יפות חושפים וחושפות עור ושותים ושותות משקאות תוססים, והולכים לטבול [למשל עם רק אחת או עם שתיים] בבריכה או באוקיינוס. העונה הזו מתאפיינת בשמש אכזרית וטמפרטורות גבוהות [כלומר, הרבה חלקיקים זזים מאד מהר ומתנגשים אחד בשני בעצמה ובתכיפות].

לאחר-מכן, בזמן שבישראל עדין קיץ, מתרחשת עונת ליל כל הקדושים, אשר היא גלגולה של חג ה"סמהיין" הקלטי, אשר פירוש שמו "קץ הקיץ". עונה זו מתאפיינת בכך שהכל [כלומר סופר-מרקטים, בתי-מרקחת, חנויות נעליים, חנויות בגדי נשים] מתכסים בכתום ושחור. עלים נושרים מהעצים [מלמעלה למטה אם אין רוח]. אז ניתן למצוא [כלומר בכל מיני חנויות] בובת שלד על אופנוע שזזה ועושה מוסיקה אם לוחצים על כפתור, וממתקים בצבע כתום שבדרך-כלל אינם בצבע כתום.

לאחר-מכן, בזמן שבישראל עדין קיץ, מתרחשת עונת נתינת התודות, שהיא לא ממש עונה אלא תקופה בתוך העונה הבאה. החג הרלוונטי הוא גלגולו של אמריקאים [למשל ג'ון שנולד בבריטניה ויוהן שנולד בבבריה] שנתנו להם רובים והם ירו באמריקאים אחרים [למשל אדם משבט מונטאוקט או אישה משבט מסצ'וסט] ולקחו מהם את האדמה. באופן כללי דברים נשארים דיי כתומים ועדין ניתן לראות דלעת פה ושם, וחמוציות נעשות פופולאריות יותר מבדרך-כלל. יום לאחר ארוחת התודות מתרחש שישי השחור [בלאק פריידי] שבאופן קסום תמיד נופל על שישי, ובו אמריקאים חרוצים מתעוררים בחמש או ארבע לפנות בוקר ונוסעים לעשות קניות, ובו אמריקאים חרוצים פחות מתעוררים בשעה אחרת ונוסעים לעשות קניות. בשישי השחור האחרון, בארברה וסופי מרפקו אחת את השנייה ושלחו ידיים אל מאוורר שולחן בשלשה דולר.

לאחר-מכן, בזמן שבישראל ישנו ספק קיץ ספק סתיו, מתרחשת עונת חג הלידה. חילוף העונות מתרחש בין לילה, ובליל כל הקדושים [המציין את סיום העונה הקודמת] מוצאים סוכריות כתומות, אבל יום לאחר-מכן ניתן למצוא ממתקים בצבע ירוק ואדום שבדרך-כלל אינם בצבע ירוק ואדום. פה ושם [למשל בסי-וי-אס או במרקט-באסקט] ניתן למצוא קופסת קורי-עכביש מזוייפים או גולגולת מסוכרת, בסייל.

לאחר-מכן, כשבישראל שוב קיץ, או בערך בפברואר, מתרחש החג הלאומי "סופר-בול". כפי הנראה, אותו יום גורלי איננו גורר אחריו עונה שלמה, אבל כיוון שהוא [כלומר סופר-בול] ומרק טרם נפגשו, קשה להגיד. בחג אמריקאים יושבים מול טלוויזיה ואוכלים הרבה, אבל פחות מאשר בחג נתינת התודות.

[10]

בעונת כל הקדושים [אבל לא בערב המציין את סיומה] נסעו ג'יימי, לורן ומרק לקולנוע ברד-הוק לצפות בארץ יצורי-הפרא, אבל בלי כתוביות. ג'יימי היה השותף לחדר של מרק. לורן הייתה בחורה שתכפה לבקר את חדרו של ג'יימי ואשר שמה חמק מהבנתו של מרק ונשאר זמן מה סתום; למרות מילים באנגלית כמו להגדיל [augment] שכדי לבטא אותם באוויר אומרים "אוגמנט", ואוסטרליה [Australia] שכדי לבטא אותם באוויר אומרים "אוסטרליה" – אבל שלא כמו המילה לשגר [launch] שכדי לשגר אותה לאוויר אומרים "לאנץ'" – שמה שכדי לבטא אותו על נייר כותבים "Lauren" נשאר לא ברור בפניי ונמנעתי מלבטאו באוויר זמן ממשוך. מרק היה אני לפני שלשה חודשים וקצת.

צפינו [כלומר לורן, ג'יימי ומרק] בסרט ואני [מרק] התרשמתי מדברים כגון הזנב של קרול שכקרול אפסט זז כמו זנב של חתול כשהחתול אפסט, ועוד דברים אחרים שאינני זוכר כרגע. כשחזרנו לדורם [אוברשקוב] הלכנו לחדר של ג'יימי [כלומר החדר שלי] ושלשתינו בנינו מבצר [או: פורט, פא רפה]. הנחנו את המזרונים על הרצפה ובאוויר [כלומר בין הרצפה ובין התקרה] מתחנו ותלינו שמיכות וציפיות. באותו ערב ובערב למחרת, לפני ששינה נפלה עלינו [מלמעלה למטה], צפינו על הלאפ-טופ של ג'יימי באמילי, לרוץ עם מספריים, קן הקוקיה ועוד סרט, כמדומה, אבל לא בהתאמה. ג'יימי שכב על המזרן של ג'יימי ששכב על הרצפה, ומרק ולורן שכבו על המזרן של מרק ששכב על הרצפה. בערב הראשון, לאחר ששינה נפלה על ג'יימי [עוד בזמן שג'ק ניקולסון הוציא לפועל את תכסיסיו, כמדומה] אבל לפני שהיא נפלה על שאר הנפשות הפועלות, מרק ולורן דיברו אל תוך הלילה [כמו שמדברים כשנכנסים לתוך מנערה] ואחר-כך חלמו חלומות נפרדים. בלילה שלמחרת מרק הביט על לורן [אור כחול נופל על פניה, כמו על סט של סצינת לילה בהפקת סרט] שניתן היה לחשוב שמביטה על מרק אילו עפעפייה היו פתוחות. אז יד [למשל יד ימין של מרק] נגעה קלות בלחי [למשל לחי שמאל של לורן]. אחר-כך לא קרה כלום. אחר-כך [כלומר לאחר שלא קרה כלום] לורן זזה. אחרי זה ידיים נגעו וכולי וכולי, ושפתיים גם. ג'יימי קרוב לוודאי שלא התעורר, כפי שלא התעורר כאשר מרק [שהיה פעם חייל באלטילרייה הישראלית] בבוקר מושלג הטיל כדורי שלג קשים על שמשת החלון שמעליו [כלומר, מעל ג'יימי הישן] וכפי שלא התעורר כאשר מרק חזר בלי מפתח בארבע לפנות בוקר לדורם, לאחר שקרא באיניאדה, ודפק בחוזקה [אבל בנימוס] על הדלת של ג'יימי [שהיא גם הדלת של מרק שהיה בצדה השני].

בבוקר שלמחרת לורן ישבה על הספה שבסלון של אוברשוב ומרק נמצא בנקודה לא מוגדרת של הסלון של אוברשקוב. ארבע עיניים הביטו [הראשונה והשנייה על השלישית או הרביעית, השלישית והרביעית על הראשונה או השנייה] והמבט הזה לבד [כלומר בלי מילים שזזו באוויר] מסר יותר מידע, למראית העין, מרוב המבטים. אחר-כך נסעו [מרק בצד ימין, לורן בצד שמאל] ואכלו בדיינר אמריקאי [מרק מזון אחד, לורן מזון אחר]. הם ישבו אחד מול השנייה; למשל, מרק כשפניו צפונה ולורן כשפנייה דרומה, או לחלופין.

[11]

לאחר שג'יימי לא התעורר [בפעם שהייתי בצד הלא נכון של הדלת], ירדתי לסלון של אוברשקוב וניסיתי לישון על הספה, ולא נרדמתי. אחר-כך ניסיתי לישון על הרצפה, ולא נרדמתי. בשתי הפעמים, ביני ובין הספה וביני ובין הרצפה, היה מעין סק"ש [סליפינג באג] שמישהו [למשל סופי או לו] הותיר לאחר שהתכסה בו בעת צפיית סרט. לאחר זמן מה שאלתי בנימוס את רות [שפעם עלתה על אווירון באתיופיה ואז נחתה בבארד קולג', ושעתה לא ברור אם טרם הלכה לישון או שכבר התעוררה] אם היא יכולה ללמוד במקום אחר. רות למדה עם חבר שלה שהיה בצד השני של הטלפון [כמו שבמשחק מצד אחד בוסטון רד סוקס ומצד שני ניו-יורק יאנקיס, אבל לא כמו שמצד אחד יש חוד ומצד שני יש מחק], וכאשר עברה ללמוד במקום אחר בבניין, היא לקחה אותו [את הטלפון ואולי את החבר] איתה.

ישנם עוד דברים עם שני צדדים מסוג אחר. למשל מרק ולורן שאוכלים בדיינר אחר בזמן אחר, מרק מצד אחד ולורן בצד השני. לפני שהאוכל הגיע, אבל אחרי שהמיץ תפוזים והקפה הגיעו, מרק ולורן דיברו. מצד אחד הם דיברו על רעיון האהבה של אפלטון והדיון שהיה למרק עם מנהל [פרזידנט] הקולג' בוטסטיין אודות הפרגמטיות של הביטוי "איי לאב יו", ומצד שני הם דברו אחד על השנייה.

אחרי שמרק לא נרדם בסלון של אוברשקוב עד השעה חמש או שש, הוא שב ודפק [בחוזקה ועם פחות נימוס] על הדלת. ג'יימי התעורר, התנצל, פתח את הדלת והתנצל שנית. מרק הלך לישון וג'יימי הלך לישון.

[12]

בינואר, אחרי עונת חג הלידה אבל לפני עונת הסופר בול, עלו מרק, לורן וסימון על רכב גדול [שתיים מקדימה, אחד מאחורה] ונסעו לקונדו בסטרטון שבוורמונט. לפני שהם נוסעים, בצורה כזו או אחרת, סימון מוסרת ללורן "אני לא רוצה להיות גלגל שלישי". אחרי שהם נוסעים אבל לפני שהם חוזרים, לורן מוסרת למרק "אני לא רוצה שסימון תרגיש כמו גלגל שלישי".  הביטוי "להיות גלגל שלישי" כוונתו להרגיש לא נחוץ, לא קשור ושמתעלמים ממך. זאת למרות שגלגל שלישי הוא לפעמים מאד נחוץ, כמו שפקסטון [הרובוט] צריך גלגל שלישי כדי לצייר חותם שלמה או לרקוד [אבל לא כדי לנגן את הסולם המג'ורי]. בפעם כזו ואחרת מרק מסר ללורן "אני מרגיש כמו גלגל שלישי" ו"אני הרגשתי כמו גלגל שלישי" בהתאמה, ולורן אומרת שהיא רוצה לספק את כולם.

ובכל זאת [כלומר עכשיו למשהו אחר לגמריי], לאחר שלורן מקבלת רגליים קרות וחוזרת הביתה [כלומר לקונדו], מרק וסימון נשארים וזו האחרונה מלמדת את זה הראשון לגלוש בסקי. בזמן שאני לומד לגלוש אני חושב על סאות'-פארק [פיצה, צ'יפס], ומהר מאד [כלומר אחרי שעליתי וירדתי מ"גבעת הארנבים" פעמיים, שלשה או חמישה] אני עובר את סימון במהירות ותעוזה, אם כי לא בשליטה. מאוחר יותר, כשאני יורד מהר מהר מהר על מגלשי הסקי במורד ההר, אני נזכר שאני לא יודע ממש איך לעצור וחושב שאני הולך למות [כלומר, גולש למות]. לקראת הסוף [כלומר, סוף המדרון ותחילת המישור] אני מקווה לא להתנגש באף אחד אחר, וכשאנחנו [לורן, סימון, מרק] חוזרים למסצ'וסטס אני מביט אחורנית [בדימיון] ויודע שהתגשנתי באפס אנשים.

בערב הראשון שלנו בסטרטון, לפני שעליתי אי-פעם [אם להניח את הכיוון המקובל של זרימת הזמן] על מגלשי סקי, אנחנו הולכים לפאב שכוח אל ושכוח רוב האנשים. ישנה שיחה עם אחד ג'ון והוא בטוח שאני מתחת לגיל עשרים ואחת וששתי הבחורות מעל. הוא אומר [לבחורה ששמה סימון] משהו כגון: "ואת בדיוק עברת את הקו [של עשרים ואחת השנים]" וסימון צוחקת ומשקרת משהו כגון: "אני בת עשרים ושתיים" או אולי ".. עשרים ושלוש". האמת [כלומר האופן שבו הדברים קרו בעולם] היא שאני נולדתי עשרים ואחת שנים קודם לכן בסברדלובסק וסימון נולדה היכנשהו בארצות-הברית עשרים שנה קודם לכן ולורן נולדה היכנשהו בארצות-הברית תשע-עשרה שנים קודם לכן, והאגו שלי [במובן המקובל] נפגע מדברי ג'ון, אך שפתיי נותרות סגורות. בסוף [כלומר לאחר יום או שניים] צדק מתרחש ואני לוגם גינס מכוס לאחר שגיליתי שהניו-קאסל נמכר בבקבוק, ולורן וסימון יושבות ליד ומדברות על דברים אחרים [אבל גם על הגינס ועל בקבוקים].

[13]

מלבד העונות המוזרות, האמריקאים [והחברים הקנדיים שלהם שראשם מתעופף, והפיליפינים שחלקם לפעמים לוקחים אווירון ונוחתים בחדר האמבטיה של קשישי ישראל, שם הם רוחצים גברים ונשים זרים וזרות] משתמשים בשעון אשר כל השעות בו [למשל השעה שתיים והשעה שש וארבעים דקות] מתרחשות פעמיים במשך כל יממה. דבר זה מוביל לכך שהשעון המעורר של פקסטון [זה שלומד מדעי-מחשב] לא מבין מה פקסטון רוצה [אם לעשות שימוש בלשון חופשית] ומצלצל בשבע בערב במקום בשבע בבוקר [למשל]. פקסטון ממשיך לשכב על המיטה עם עיניים עצומות עד השעה אחת-עשרה, והרכבת של שמונה ארבעים וארבע [לדוגמא] לעיר ניו-יורק נוסעת בלי פקסטון [כלומר בזמן שפקסטון עוצם עיניים בבארד קולג']. וכך פקסטון [זה שפספס את הרכבת וגם הרובוט] מבלה את חופשת נתינת-התודות [ת'נקס גיבינג ברייק] בבארד קולג' במקום בניו-יורק.

מודעות פרסומת

#25

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on ינואר 24, 2010

מכתב (שנקרא לו, מכתב פתוח) שכתבתי לחברי שכותרתו "מכתב שמנמן מן העולם החדש" וששלחתי ב30 לדצמבר, 2009.

אהלן וסהלן כולם.

החלטתי לכתוב מן העולם החדש לכם, אנשים שהתעניינו במעלליי, אנשים שמתעניינים כרגע, ואנשים שיצטרכו להתעלם בנימוס מן המייל הלא צפוי הזה.

אני כותב מהשבוע השני של חופשת החורף, מאנדובר, מסצ'וסטס.

אם כן, אמריקה.

אבל לפני כן, קצת רקע:

בתים צמודי קרקע עם גגות רעפים בעלי שתי קומות, שמיים לבנים, עצים, מכוניות שלא צופרות, ושלג שנערם בצדי המדכה. אמרו לי לפני כן שאני צריך רק לעבור את החורף הראשון שלי כאן, ואחרכך יהיה בסדר. אבל החורף הזה היה כה קל מבחינתי, שזה דיי מפתיע:

בזמן שאנשים אחרים הסתובבו רועדים בשלוש שכבות, אני עוד התהלכתי בטישירט. או במספרים, בזמן שהיו פה שתי מעלות (צלזיוס). בבוקר של היום הראשון שירד שלג בקולג' גיליתי שאיבדתי את המפתחות לאופניים (לא בדיוק שלי). יצאתי איך שהייתי, כלומר – כפכפים, מכנסיים קצרים (שכולם מתעקשים פה שהם בוקסרס. אבל זה רק כי אמריקאים לובשים תחתונים באורך מגוחך) וחולצה קצרה – לחפש אותם בדבר הזה שנועלים בו אופניים (ידוע פה כ bike rake). המפתחות לא היו שם, אז התחלתי בניתוח רגרסיבי (על עקום המסלול האחרון שרכבתי) עד שהגעתי לדבר הזה שנועלים בו אופניים (להלן: דהנב"א) של הח"א, בזמן שפתיתים קטנים של שלג (שלא נראים כמו פרקטלים בכלל, אגב) נוחתים לי על הראש (כלומר, שיער).

אינני יודע אם ההסתגלות הקלה הזו לקור נובעת מההרגל הכאילוספרטני שלי לסיים מקלחות במים קרים (או קפואים) שרכשתי כאשר נגמרו המים הקרים בחוצות עזה מספר קיצים לאחור, או שמא בזכות הגנים הרוסיים שלי (כפי ש"רובים, חיידקים ופלדה" טוען), אבל כמעט והרגשתי ששוב (כפי שקרה בזמן אחר ומקום אחר) סחבתי לשוא מעיל לחו"ל.

מלבד הביגוד המינימלי (אבל צנוע) שלי, נהייתי ידוע לשמצה בתור אדם שלא ישן הרבה. כיוון שמספר הטקסטים שהצטרכתי לקרוא לשיעור ספרות גברו עליי בשיעור דומה לזה שהיה בין היוונים (+המתיוונים) והמכבים בזמנם, הצטרכתי לקצץ במותרות והלוקסוס של החייל, ארמ.. כלומר, הסטודנט: שינה.

וכך התחלתי לישון בסביבות 4-5 שעות בלילה. מארבע בלילה עד שמונה ומשהו. אני משלב זאת עם שנ"צ אחד והכל סבבה ועל הכיפ'כיפק. לאחרונה (חודש?) אני מנסה להזיז את השינה שלי ממה שזה היה פעם (~4-8 בלילה) לשעות מוקדמות יותר (~1-6 בלילה), בהצלחה חלקית. אני מתעורר שעתיים אחרי השעה שהייתי רגיל ללכת לישון בה, כך שאני עדין סוג של זומבי בשעות האלה – אבל אני מניח שזה יתפוס בסופו של דבר. יש לי רגשות אמביוולנטיים כלפי הסידור החדש, כי אני מרגיש שהקריאה שלי הכי זורמת וחלקה בשעות הקטנות של הלילה. אבל איכשהו אני מרגיש שעדיף לתפוס כמה שיותר שעות של אור שמש.

מה ניתן להגיד על אמריקאים? הפתיע אותי הנימוס הרב שלהם. זה הפתיע אותי במיוחד כיוון ששמעתי עליו רק זמן קצר לפני שטסתי לכאן. גם אומרים כמה פחות מנומסים הם בעיר ניויורק, אבל לי הם נראו יותר מנומסים בתפוח הגדול מרוב מה שאפשר למצוא בארץ, התפוח הקטן.

חוץ מזה, פרט מידע ידוע נוסף – אמריקה היא לא ניויורק. הבועה הניויורקית הרבה יותר שרירה מאשר הבועה התלאביבית. אמריקה היא כולה עיירות קטנות – כל אחת עם יותר כנסיות מאשר בכל הארץ – המאכלסות אנשים שמרניים שהולכים לכנסייה כל סאנדיי ומתנגדים למין לפני הנישואין (לפחות לכאורה). אבל באמת, כשהגעתי לראשונה לאנדובר, עברנו ליד כחמש כנסיות לפני שפגשתי בבית מגורים אחד.

הלימודים הולכים טוב מאד. אני לא פוגש בקשיים עקב היותי זר. אמנם דרישות הקבלה של חלק מהקורסים שאני לוקח – מתמטיקה ופיסיקה – הם שתהיה תלמיד אסיאתי או ממדינת עולם שלישי, קיבלתי A וB במחצית הראשונה של הסמסטר בקורס לספרות ועוד קורס שסובב סביב קריאה וכתיבה (בהתאמה). אם כן, הסמסטר הראשון שלי עבר בהצלחה. סוג של יוצא דופן היה הקורס בפיסיקה; היה לי מורה איום ונורא. הוא מלמד מאז 66, והוא מזמן איבד את זה. פשוט מורה רע. את הקורס שלו עברתי בקושי, אבל עברתי (אני מקווה; את הציונים הסופיים טרם קיבלתי).

מלבד הקורסים שציינתי עד כה, לקחתי קורס נוסף בתור אתגר אישי וכדי לפתח את אישיותי (הנהדרת. לשיפוטכם). הקורס היה מבוא למשחק. והוא אכן היה מאד מבואי. בשיעורים הראשונים התעסקנו בעיקר בתרגילי תנועה והרגעות, ורק לקראת סוף הסמסטר התחלנו לעבוד על סצינות בזוגות. זה היה קורס בר חצי מהקרדיטים (נ"ז?) של קורס רגיל, וחבל לי שלא יצא לי לקבל יותר בשר. אבל סך הכל זה היה קורס מהנה והמורה חיבבה אותי מאד. אחד מהתלמידים האחרים שהיה סטודנט לקולנוע, רצה ללהק אותי לסרט שלו.

הצלחתי להשיג את כל הקורסים שרציתי לסמסטר הבא, בין השאר בעזרת מעט עבודת מיילים קטנה. בכלל, מיילים הם כלי מאד שימושי ורב תכלתית, ומאד נחוץ בקולג'. הם עושים הכל החל מלהשיג קורסים, קבלת הארכות לעבודות ועד להעלת הציון שלך. צריך כמובן לדעת לעשות זאת היטב, אבל זה שווה את המאמץ. בכל אופן, הקורסים שלי בסמסטר הבא כוללים קורס במתמטיקה, קורס בתרמופיסיקה, קורס בהיסטוריה של אירופה (החל מהמהפכה הצרפתית והלאה), סדנא בכתיבה וגם סמינר "שנה ראשונה" שכל הפראשמנים לוקחים, ואשר בו הצלחתי להשיג את המורה שרציתי.

כדי להתקבל לסדנא בכתיבה הייתי צריך לכתוב סיפור משריטה (פרום סקראץ') תוך ארבעה ימים. היה לי חשש (קל) שלא הצליח להתקבל מכיוון וזו הייתה סדנאת כתיבה למתקדמים, אבל צלחתי בניסיוני. ילדה אחרת מהמעון שלי ניסתה להתקבל לאותה סדנא אך לא. הידד למיילים משכנעים.

ואגב מעונות. המעון שלי יחסית קטן, מאכלס 21 איש בחדרים של שניים, עם יוצא דופן אחד. אבל שני אנשים עזבו ועתה אנחנו 19. השם של המעון מדגים את התפתחותה של שפה. שורת המעונות שלנו – יש שם שישה מבנים – נקראים הטוסטרים החדשים. הסיבה לכך היא שסדרת המעונות שנמצאים במאונך למדרכה שלנו נקראים טוסטרים (ועתה, הטוסטרים הישנים) על שום הדמיון הרב ביניהם והמכשיר המטבחי. ואף על פי שיש דמיון בין הטוסטרים החדשים לאלו הישנים, הדמיון בין הטוסטרים החדשים והמכשיר הביתי אבד.

אני משתדל לכתוב (סיפורים), אבל לא יצא לי הרבה בסמסטר שעבר. הייתה תקופה שכתבתי כל בוקר, וכמעט השלמתי סיפור חדש בעברית. צריך רק ללטש אותו, אולי אעשה זאת בחופשת החורף הזאת. אבל בסמסטר הזה אני אהיה בסדנאת כתיבה כך שאהיה חייב לכתוב. אני מרגיש שהסיפור שכתבתי בשביל להתקבל לסדנא הוביל לשינוי בגישה שלי לקראת כתיבה, ואני מרגיש שעתה אני יכול גם לסיים סיפורים, לא רק להתחיל אותם. הרגשתי כך גם בעבר כשסיימתי לכתוב שני סיפורים בעברית, אבל זה קרה שוב, ואני חושב שאני נכנס למעין עידן חדש בכל מה שנוגע לכתיבה.

יצא לי ללכת פה למסיבת קולג' קלאסית, אבל זה היה מקרה דיי יחידני. אני פה ביחסים טובים עם הרבה אנשים, אבל אינני יכול להגיד שיש לי פה חברים טובים. אני מניח שלוקח לזה זמן להתגלות ולהתפתח. החבר הכי טוב שלי זו החברה שלי לורן. אני ביחסים מאד טובים עם השותף הנוכחי שלי לחדר, מה שמוביל אותי לסיפור אחר. השותף הראשון שלי, ברוק, היה ברנש שמנמן ועשיר מאד (מאד). רבים הניחו שהוא גדל בסוג של בועה. יש לו כישורים חברתיים נוראיים. היה לו אוסף שלם של מטהרי אוויר מסוג שלא ראיתי מעולם. מלבד ספריי רגיל, היו לו מעין דברים כאלה בגודל של חצי בקבוק של חצי ליטר ובצורת חרוט קתום, אשר המכסה שלהם נפתח כלפי מעלה ומתחת התגלה משהו דמוי ג'לי שפיזר ריח (אמביוולנטי בסוג הראשון שהוא הביא, טוב בסוג השני) אשר הוא פיזר בפינות שונות של החדר. היה לו גם מטהר אוויר אוטומטי, מכשיר דמוי רובוט מסטארוורס, בערך בגודל של בקבוק אישי, עם גלאי תנועה שהיה מרסס ריח (לא טוב) כשמשהו היה עובר לידו. כיוון שלא קיבלתי שום התראה או תדריך בנוגע לדבר הזה, הוא הבהיל אותי כהוגן בפעמיים הראשונות שהסתובבתי לי לבד בחדר (לבוש) והותקפתי על ידי מארב ערוך בכפידה.

חוץ מזה, ברוק היה יוצא דופן בשאיפותיו האקדמיות ותכנן להיות מנהל מלונות במקום שאנשים לומדים בו למגוון מקצועות לא שימושיים לאף אחד כגון פילוסופיה, זכויות אדם, ציור וכו'. לצערו הרב לא היו קורסים בניהול מלון, אבל עד היום אני מופתע שהוא מצא קורס על תיירות (או משהו כזה) שהוא שילב עם קורס היסטוריה של אדריכלות.

אמנם לא הייתי מרוצה מלחיות איתו, אבל זה לא הפריע לי עד כדי כך שארצה לעבור. אבל באותו זמן גם ידעתי בלבי – שכן חיי כולם הם רצף של מזל טוב – שאלוהים (או ישות רמה אחרת) יגאל אותי מסידור החדרים הלא מוצלח.

מה שקרה בסופו של דבר זה שהיה חדר אחר במעון שלא הסתדר (מאד לא הסתדר) והיה צורך בשינוי. העמית יועץ (ע"י, מעין שריף של המעון, או מ"מ – אם לדבר מאד בגסות) פנה אלי ושאל אם אני מוכן להתחלף בחדר עם אחד מהחבר'ה שלא מסתדרים. בהתחלה הגיעה ההתנגדות הטבעית לשינוי, אבל אחרי מחשבה נוספת אמרתי שאעשה זאת בשמחה. מלבד כך שהייתי שמח להחליף שותף, החדר האחר היה מעט – אבל משמעותית – גדול יותר. יש לציין שאעדפתי לעבור עם אחד מהם יותר מן האחר, אבל אני יודע שלא הייתי מתנגד לאף אחד מהשינויים.

אבל ברוק התנגד לשינוי. הסיבה האמיתית להתנגדותו הייתה ששני אותם בחורים שלא הסתדרו העדיפו – כמו סוקרטס הטוב באדם לפניהם – אהבת גברים על פני אהבת נשים. התנגדותו הובילה לכך שאחד מהלא מסתדרים עזב את המעון למעון אחר – ונפתרה הבעיה. אבל עתה אני רציתי לעבור למקום הפנוי, מכיוון שהעדפתי את מי שנשאר על פני ברוק – אף על פי שאז טרם הכרתי טוב את ג'יימי. חזרתי ואמרתי משהו בסגנון זה שהתרגלתי לרעיון של לעבור, וזה שהחדר ההוא מעט גדול יותר.

אחרי שעברתי לחדר של ג'יימי, ברוק עבר גם כן – למחוץ לקמפוס. אל תטעו, הוא לא עזב את הקולג'. הוא פשוט שכר (קנה? סביר להניח שלא. אבל לא בלתיאפשרי) דירה שנמצאת בסביבה הקרובה (או יותר נכון, בעיירה הקרובה ביותר לקמפוס שיש לה מסלול גולף) בנוסף לחדר במעון; תלמידי שנה ראשונה מחוייבים לחיות בתוך הקמפוס (כלומר, לשלם על מגורים). זה קרה כנראה כי הוא שמע שעלולים להכניס שותף אחר לחדר שלו, והמחשבה הנוראית אודות הלא צפוי לא התירה לו מנוחה.

מלבד הומופובים היפוכונדריים והולכי כנסיות שמרניים, הכרתי באמריקה את התענוג של שופינג אונליין ובזול. אמזון נהיה סוף סוף מקור נגיש וזול במקום דבר שצריך לשבור את הראש בשבילו (ואגב, אם אתם עדין מזמינים ספרי לע"ז מהגולה דרך אמזון, הייתי ממליץ לכם לעבור לבוקדיפוסיטורי.אורג אשר מבצעים משלוחים חינם(!) לכל העולם (!!), ושהמחיר+משלוח שלהם יוצא זול יותר מאמזון), וגיליתי את היופי שבספרים זולים ואת הכאב שבספרילימוד (טקסט בוקס) יקרים עד אבסורד, כמו גם את נפלאות איביי, שהביא לסף בייתי אושנקה, סיכות סופרמריו ואחרי שני הפלות, גם שעוןכיס (במחיר לכל יד ולכל כיס).

אם כן, כרגע אני בחופשת החורף אצל לורן. חוץ מלנוח אני מקווה בעיקר לקרוא ולכתוב בזמן הזה. כבר (כמעט) השלמתי סיפור חדש אחד. אני גם אסע עם לורן וחברה שלה ליומיים לקונדו של האמא החורגת של לורן ואעשה (כלומר, אנסה) קצת סקי. חג המולד עבר בשלום והשנה החדשה הולכת וקרבה. יהיה שמח.

אני משתדל להשיג ביקור בחו"ל (כלומר, חו"ל בריבוע) בקיץ הקרוב, אבל כך או אחרת הקיץ יהיה הפעם הבאה שאניח את רגלי על אדמת ישראל. ברור לי שהדבר הראשון שאעשה זה אעלה לרגל לאבוחסן ואקנח אצל איש המלבי, אבל אחרי זה התפנה גם לשאר עיסוקים ופנאי.

אני אשמח – אם יהיו מעוניינים – להרחיב על הרפתקאותיי וצפיותיי האנתרופולוגיים במיילים הבאים. בין הנושאים שלא פורטו למעלה הם איך הכרתי את לורן ומי היא, עונות השנה האמריקאית (שאינם קיץ, חורף וכו'), מי הוא פקסטון השכןלמעון האסיאתי האגדי, דוקרב השלג ביני ובינו ומה הוא עושה בקנזס בחופשת החורף הזו, טאקו האפריקאי הבריטי השארמנטי שמקסים את כולם, הטבילה הראשונה שלי בדיינר אמריקאי, הגרון הצרוד שקיבלתי יום אחרי שהגעתי לקולג' והניסיונות הרבים שעברתי בגינו, ועוד נושאים טובים ורבים אחרים.

אם כן, שנה אזרחית נעימה לכולם,

וחנוכהשעבר שמח.

מרק.

#24

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on יוני 4, 2009

לא מזמן חוויתי הרגשה משונה.

כבר שנים רבות מאד יצא לי לחוות  זאת בגוף שלישי – מודעות עצמית (בניגוד להכרה עצמית) חזקה מאד בסיטואציות חברתיות. הרגשה של צפייה בעצמי מן הצד. בחינה של עצמי מהצד. אבל זה תמיד היה בגוף שלישי.

לא מזמן קרה לי, ונדמה לי שזה קרה מספר פעמים, דבר דומה אבל בגוף שני. מישהו דיבר איתי, אליי, והרגשתי כאילו אני לא שם. כאילו הוא מדבר אל מישהו אבל זה לא אני. הוא מדבר בכיוון התודעה שלי, אבל הוא מדבר אל אובייקט כלשהו בעולם. אולי כמו להיות ג'ון מלקוביץ' ב"להיות ג'ון מלקוביץ'".

הרגשה משונה שכזו שאינני יכול לשנות את חייהם של אחרים, שאינני ממש מתקיים בעולם החברתי. שאני לא משפיע. שאנשים אחרים לא מסוגלים לקשור את עצמם, לקשור את התודעה שלהם, אליי.

אני שם והוא שם והוא מדבר אליי – אבל זה לא יכול להיות. איך זה יכול להיות?

#23

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on אפריל 2, 2009

תכנית ה"פוסט מדיי יום" לחודש מרץ לא צלחה, בלשון המעטה. בשלב מסויים איבדתי את המומנטום (שלא לדבר על זה שהתחלתי ברגל שמאל – ביום הראשון לא כתבתי כלום) וזה דעך ונעלם. כתבתי רק 5 מאמרים, במקום 31.

אבל חוץ מזה לקראת סוף החודש חזרתי אל פרוייקט אחר שהתחלתי מזמן – תיעוד השירות הצבאי שלי – והכתיבה קלחה. כתבתי הרבה ורצוף לאורך מספר ימים כמו שלא כתבתי מעולם. עוד לא סיימתי את העבודה, אבל אני חושב שאני במרחק של יומיים מהשלמת העבודה, או לפחות הטיוטה הראשונה. אולי אחרי זה אצטרך עוד יום בודד בשביל לערוך את כל העניין. אולי יותר.

חוץ מזה קיבלתי גם את ההודעה המשמחת מבארד קולג' שהתקבלתי אליו. זה היה מאד לא צפוי. עכשיו בעיקר מפריד ביני ובין הלימודים שם העניין הכלכלי. וגם הצבא, בעצם. את פירוט העזרה הכלכלית אני אמור לקבל השבוע, ואני צריך לקבל מלגה מאד מאד מאד נדיבה כדי שאוכל בכלל ללמוד שם. כולי תקווה.

אני נאבק זמן מה עם ספר שלא הכי קל לקרוא אותו, במיוחד כי אני מנסה לתפוש הכל לעומק, אבל אני מקווה לעבור אחריו לספרים יותר קלילים. כבר מזמן הכנתי רשימה של ספרי ספרות מלחמה שאני רוצה לקרוא, והשגתי את הספר הראשון ברשימה (לפי כרונולוגיה של האירועים בהיסטוריה). אני רוצה גם להספיק לפני הלימודים לחזור על מתמטיקה. פעם אחרונה שנגעתי במתמטיקה היה לפני 4 שנים בערך. אני חושב ללמוד בעצמי קורסים של אינפי של האוניברסיטה הפתוחה, אולי אני אצליח "לדלג" ככה על אותם הקורסים בקולג' ולהגיע מייד לקורסים יותר מתקדמים.

#22

Posted in מחשבות ~ Thoughts by Mark on מרץ 2, 2009

לפני שבועיים החלטתי לשים לי הרגל לכתוב שני מאמרים בשבוע בבלוג האחר שלי, אולם לאחר מכן החלטתי לעשות מעשה קיצוני יותר. כמדומני כבר יצא לי לציין את סטיב פבלינה כאן, ואעשה זאת עתה שוב. כאמור, הוא משפיע עליי הרבה. החלטתי שבמקום לכתוב פעמיים בשבוע, אקדיש את כל חודש מרץ כדי לכתוב במשכו, מדיי יום, מאמר. האמת שכבר פספסתי את הראשון במרץ, ואת מה שתכננתי לכתוב בראשון למרץ כתבתי בשני (היום), ובנתיים זה נותר המאמר היחיד היום. אני לא יודע יודע איך לפצות על כך. או שאצטרך לגלוש יום אחד ממרץ, או שאצטרך לכתוב שני מאמרים ביום כלשהו, רצוי שבקרוב. יש משהו קיצוני במהלך, בהחלט. אין לי ספק שכמעט אין אף אדם שיוכל, או רוצה, לקרוא מאמרים שלי מדיי יום במשך חודש. אבל זה בעצם גם לא משנה, כי המאמרים לא שרושים בימים בהם נכתבו; אלו הם לא מאמרים אקטואליים וניתן לקרוא אותם בכל זמן. אפשר להגיד שאני יצור מאגר של מאמרים, של 31 מאמרים, במשך החודש.

יש מספר סיבות שאני עושה זאת. ראשית, אני רוצה לשפר את הכתיבה שלי. בן, כמה זמן אחרי שלקחתי את ההחלטה הזו, שלח לי, במקרה, את המשל הבא:

The ceramics teacher announced on opening day that he was dividing the class into two groups.
All those on the left side of the studio, he said, would be graded solely on the quantity of work they produced, all those on the right solely on its quality.
His procedure was simple: on the final day of class he would bring in his bathroom scales and weigh the work of the "quantity" group: fifty pound of pots rated an "A", forty pounds a "B", and so on.
Those being graded on "quality", however, needed to produce only one pot -albeit a perfect one – to get an "A".
Well, came grading time and a curious fact emerged: the works of highest quality were all produced by the group being graded for quantity.

It seems that while the "quantity" group was busily churning out piles of work – and learning from their mistakes – the "quality" group had sat theorizing about perfection, and in the end had little more to show for their efforts than grandiose theories and a pile of dead clay.

זה הגיע אליי בתזמון מצויין. אז חלק מעניין הכמות זה כדי לשפר את האיכות. חוץ מזה, אני רוצה להקנות לעצמי גם הרגלי כתיבה. אני גם מאמין שתוך כדי החודש הזה גם יעלו לי רעיונות או תובנות חדשות שלא היו עולות אחרת, או שהיה לוקח להן יותר זמן.

מלבד ההחלטה לעשות זאת, אני יודע שאני צריך לערוך כמה שינויים בחיי כדי שזה יצלח. קודם כל, התחלתי במקביל לקרוא ממספר מקורות (בנתיים רק אחד, בעצם) אודות כתיבה ואיך לשפר אותה. אני חושב גם שאני צריך להתחבר, לתקשר ולהתראות עם "אנשים כותבים" וגם עם אנשים חושבים וקוראים – בין אם זה פנים אל פנים ובין אם זה דרך אמצעים כגון פורומים אינטרנטיים. אולי גם לצאת לאירועי או סדנאות כתיבה יעזור, אבל קשה לי לחשוב על כאלו כרגע, ואני לא בטוח ממש שיש כאלו בנמצא. אני רוצה גם להגדיל את מספר שעות השמש שלי ביום כיוון ואחרי השקיעה אני מרגיש שתם היום ויש פחות כח לעבוד. האידיאל הוא לקום זמן מה (חצי שעה נגיד) לפני הזריחה, בניגוד לסביבות 10 בה אני מתעורר כיום. או שאני צריך לתכנת מחדש את הדרך בה אני מפרש ומתייחס לשעות החושך, למרות שנדמה לי שזה גם טבוע בכימיה המוחית במידת מה.

בכל אופן, מי שעוקב או מציץ לפעמים בבלוג אחר, אל תבהלו מהכמות הפתאומית 😉

#21

Posted in חלומות ~ Dreams by Mark on פברואר 2, 2009

26.12.08

אני לוקח מונית בליינד-דטים. זה ברחוב אלנבי אלטרנטיבי (או: מעוות). אח"כ עולה אל המונית (מתיישבת במושב הקדמי ליד הנהג) בחורה מבוגרת (לא מאוד) ולא בלתי מושכת. אחרי כמה זמן היא שואלת (את הנהג?) אם הוא מודע לבחור הצעיר מאחורה. אני חושב שאני מבקש להוריד אותי איפשהו.
אני, אמטי, אלמוג ועוד מישהי (איה?) נפגשים. באותו רחוב. אני חושב שיש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו. אנחנו נכנסים לקפה אחד, מאד מואר, לבן, נעים. יש שם מראות על הקיר. אנחנו נכנסים לשטוף ידיים. אמטי בונה (אולי זה היה בקטע מוקדם יותר) מיטה, או מיטת שטח, או מזרון שכזה, מהרבה מאד חלקים, וזה יוצא מעין מזרון ארוך שאתה יכול להתהפך בו בזמן השינה הרבה פעמים. ישנם הרבה כיורים, אבל הם תפוסים ולי נשאר רק כיור-ללא-כיור, ברז מים בלי כיור מתחתיו, ובהמשך הקיר, מתקן כזה לנירות אבל שאין כיור לידו. אני צריך לחכות שמישהו יסיים עם הכיור.

29.12.08

אני משחק במשחק של סוניק עם עוד כמה אנשים, ארבעה כמדומני. יש שם את נאקלס וסוניק ועוד איזה שני דמויות. אח"כ זה עובר לגרסא אחרת שנראית כמו גרסא ניידת או משהו משנות ה80, מאד מפוקסל וכמעט בשחור-לבן, ואנחנו ממשיכים לשחק בזה, למרות שלאט לאט הגראפיקה משתפרת וזה כעיקרון חוזר לקדמותו. אנחנו משחקים בתוך יחידת הסרטה (זה לא באמת נראה כמו היחידת הסרטה) ואחר כמה רגעים אני שומע מחדר ליד (אנחנו במסדרון ליד הכניסה) את הקול של קוסטה, ואז קוסטה נכנס למסדרון, מחייך, ובמדים. אני, שהשתחררתי, משחק במקום שבו הוא עובד, משרת. הוא אומר משהו בסגנון זה שהוא השני הכי טוב במשחק הזה, אם אני לא טועה. יכול להיות שהוא מרמז שאני אשחק בזה איתו אח"כ. יש איזשהו מעבר בחלום… נראה לי שיש קטע שאני עם נאקלס, והגראפיקה תלת מימדית כזו, ויש יער, ואני נכנס לתוך טבעת ענקית בסביבה הזו.
ואז אני מטייל עם לוסי. אני מטייל עם לוסי בתוך פארק מיוער שכזה, שליו, יפה. אנחנו מגיעים לקרחת יער קטנה.
אחרי זה אני יושב יחד עם גדי המורה שלי בפילוסופיה באיזה בית-קפה או מסעדה, על שולחן בחוץ, ברחוב קצת אפרפר וסגרירי. אנחנו מדברים על איזה נושא, אני לא זוכר איזה. אני לא זוכר את ההזמנה עצמה או את האכילה, אבל בסופה יש מולנו קערות מרק אפונה ריקות. מלצר שחור וחייכן בא לאסוף את הכלים מהשולחן. הוא שאל אם המרק היה לא טוב, ואני אומר לו שהיה מצויין. לפני שהוא לוקח את הקערות, אני וגדי מספיקים לזרוק עוד קצת זבל לתוך הקערות שהוא אוסף. בצד של השולחן של גדי יש מספר מפיות שהוא קשר אחת לשניה בצורה דיי מגניבה. אחרי זה מגיע מלצר ומציע לגדי לקנות בקבוק יין. הוא עולה 29 שקל. זה חג המולד. גדי קצת מתעלם אבל אני קורא מתוך התווית של היין "יין שוקולד מצימוקים", ובגלל ה"שוקולד" גדי שואל אם זה מכל מיני כימיקלים, ואז המלצר עונה לו "נו" (לא בצרפתית) ומסביר לו שטעם השוקולד בא מאיזשהו חלק בשרימפס שמקנה את הטעם, ואנשים שלא מכירים את זה מזהים את זה בתור טעם שוקולד. גדי משתכנע ומשלם בשטר של מאה ומקבל את הבקבוק ועודף של עשרים שקל בשטר. אני זוכר שבשלב כלשהו המלצר גם שואל את גדי אם הוא רוצה לזמבר אותה (את בת זוגתו, לכאורה), אבל גדי מתעלם מהשאלה. גדי שואל מה התכניות שלי. אני שואל אותו אם עכשיו או בכלל. הוא עונה לי שעכשיו. אני אומר לו שאני זוכר שרציתי לעשות משהו אחרי זה (אחרי שאני נפגש איתו) אבל שעכשיו אני לא זוכר מה זה היה. אני לא אומר לו, אבל אני זוכר שזה קשור איכשהו לפארק היערי הזה. אולי הייתי צריך לטייל עם לוסי. כל הזמן הזה גדי מלטף כלב (גולדן קטריבר) שהבעלים שלו יושבים על שולחן מאחורי גדי. השולחנות והכסאות במקום הזה מעץ, מקרשי עץ דקים כאלה (יש מרווחים ממש קטנים על הכסא והשולחן, כמו שורות של מחברת).

31.12.08

אני באמריקה. יש קצת הרגשה שאני זה לא אני, שזה סובב סביב דמות ראשית כלשהי כמו בסרט, אבל זה לא כל הזמן ככה. אני מתעורר על גג של בניין, מעין מגדל\גורד-שחקים לא גבוה. לא היה לי מקום אחר לישון. זה לא הגג של הקומה האחרונה, הבניין קצת ממשיך לגובה מאחורי הגגון הזה (כמו מדרגה). מול הבניין הזה יש מגדל קצת מוזר, מכוסה לבד או סוג של בד שכזה, והוא מעט גבוה יותר. בקומה האחרונה יש מעין דירה עם קירות זכוכית, או חלונות פשוט מאד גדולים, של עשירים. אני חושב על האפשרות לפרוץ אליה (בתור סוג של תרגיל מחשבתי, נדמה לי, אני אישית לא רציתי), ואם הם שמים כל מיני אבטחה, או שאולי זה שזה של עשירים ממש וגבוה מרתיע מספיק אנשים כדי לא לנסות לפרוץ אליהם, ושיש את כל העניין שזה שכונה קצת ענייה (פתאם זה כאילו היה האזור שלי ביד-אליהו) ושהם ממש עשירים… הסתכלתי אחר-כך מסביב וראיתי שמאחורי הפינה השמאלית יש אותו מגדל מאותו הסוג, מחוסה איזה משהו פרוותי\בדי כחול, רק הרבה יותר גבוה. בכל אופן, אני מתעורר, ואני ערום מלבד תחתוני בוקסר. אני צריך ללכת לשירותים שאפשר למצוא איפשהו למטה ברחוב, אבל אני לא יודע אם לרדת ככה או לא,, כי כדי לרדת אני צריך לטפס על קיר הבניין למטה, ולא ידעתי אם יהיה לי כח לחזור לפה כדי לישון, ואולי עדיף כבר לרדת ולאכול ארוחת בוקר ולהשאר למטה גם לצהריים ורק אחרי זה לטפס חזרה. אני הוגה בזה, בסוף אני מחליט לרדת ככה ועכשיו, אבל כשאני מתחיל לרדת אני מגלה שיש מעין סולמון קטן, מין טור של ווים קטנים וצהובים שאפשר לתפוס אותם ולרדת איתם למטה. כנראה אחרי שאני ברחוב אני כבר לבוש. אני נכנס לאיזה בניין עם מראה בית-לוני (בכניסה יש שומר במדים אדומים מרשימים, לא מגולח). אני מוצא את השירותים, ויש תורות, גם אצל הנשים וגם אצל הגברים. בשלט של הגברים יש גבר בכובע צילינדר ו"שרביט" (אני חושב שראיתי איפשהו שלט כזה ב"מציאות"). אני חושב שאחרי כמה הסתובבויות כאלה בין השירותים, אני מתיישב בשולחן אחד מול חלונות. אני חושב שזה היה ספרייה, איפה שהתיישבתי. מוטיב השטיח הבית-מלוני המשיך גם לשם. ואז יש איזה צבע [עם שני קמצים ודגש בב'] (המנחה מ'סם סורוק' של ישראל פלוס) שהתחיל לצבוע את השמשות ממבחוץ בצבע של הקירות בחוץ (מעין כתום-אדום עמוק). אני תוהה מה לעזאזל קורה פה. הספרנית, אישה מבוגרת, גם שואלת מה הוא עושה. הוא אומר משהו על הוילונות האדומים שהיו שם, משהו לא הגיוני, אני כבר לא זוכר מה, וממשיך לצבוע.
[עוד מעבר לא ברור]
אני הולך עם עוד מישהו, אני חושב שאנחנו אוכלים משהו, ומגיעים לסוג של מכולת ועומדים מבחוץ. זה לילה. יש כמה אנשים שיושבים שם על שולחן גדול ואוכלים\שותים. הבן-אדם שאיתי נכנס רגע ויוצא, ויש לו פחית שנראית כמו משקה אנרגיה בטעם תפוח או משהו כזה. אבל בצד השני של הפחית יש ציור אחר, וכתוב שזה בירה מקוקוס, נדמה לי. אחר כך אני שואל אם הוא קנה את זה, אבל הוא אומר לי שהוא פשוט לקח את זה, כי מישהו השאיר את זה בחוץ. אני מסתכל לראות אם השאירו עוד משהו, ורואה שלא. הוא מניח את הפחית שלו ואני לוקח אותה. המשקה בצבע צהוב מאד מאד בהיר.
אח"כ יש קטע שבו למישהו כביכול אין מקום לישון, להשאר בו, ויש אמא שחושבת להתקשר אל מישהו, לבקש שהוא ישאר אצלו ושביום הוא יכול לעזור בעבודה במוסך מכוניות\אופניים שלו.
אז החלום עובר למוסך הזה, אבל אז כל מיני אנשים שם (שלשה זוגות) מתחילים קרב כחלק מאימון ג'וג'וטסו.

ואני מתעורר מצלצול טלפון.

11.1.01
(האם בעת התעוררות עוד חלמתי ש2010, או 2001?)

זה המשך של החלום, אני לא זוכר מה בא לפני זה:
אני, קוסטה ורון מגיעים לפאב אחד. הפאב הוא למעשה מעורה ענקית בצלע הר. הקירות מאבן, התקרה מאד גבוהה. כשאחנו נכנסים, מישהו מתקרב אליי (טימופיי?) ושואל אותי על מילה מסויימת. הוא רוסי? הוא שואל על איגרוף, נדמה לי. אני עושה תנועות עם הידיים של התאגרפות. הוא לא מבין ושואל אותי כמה פעמים. אחר-כך הוא שואל אז מה ההבדל בין אגרוף ו[מילה שאני לא זוכר אבל משמעותה הפועל של "סיבוב מכור"], אני מתחיל להסביר לו אבל אני נקטע על ידי משהו ומשהו מושך את תשומת לבי. יש במקום זירה קטנה ועליה בוקסרים. יש שם (בפאב, לא בזירה) מישהו שדומה ליאן כשהיה עם שיער ארוך. שלשתנו מתיישבים ליד הבר. כל הקירות עדין מאבן, אבל הבר עצמו מעץ. אנחנו יושבים בשקט יחסי. יש שתי בחורות לידינו, ואחת מהן פתאם עושה היכרות עם שנינו, קודם עם רון, אחר-כך איתי. בגלל שרון בעצם לא שמע את שמה, היא עושה איתו שוב היכרות (בכל הפעמים יש לחיצת ידיים), וגם אני לא שמעתי את שמה, זה היה נשמע לי כמו "אורי"" [עם חולם]. אחר-כך היא לוחצת ידיים שוב איתי ומגלה שקוראים לה תמרי. אחר-כך היא שואלת אם גם אנחנו באים לשם בשביל השקט. (אין הרבה אנשים, אנחנו לא מדברים ואין מוסיקה). אני אומר לה שכן, שאנחנו אוהבים את האווירה השקטה של המקום, ועוד איזה משהו. אני חושב על להגיד שזה יותר טוב מספרייה, כי זה שקט כמוה אבל בלי הספרים שמשהו, אבל אני לא אומר את זה בסוף. יש איזשהי שיחה בינה וביני ובינה ובין רון. אני זוכר שרון עושה משהו גס\מגעיל (לא במובן מיני, אלא במובן ילדותי). קוסטה מסתובב ואומר משהו בקשר על מה שאנחנו מדברים (הוא היה בצד השני של תמרי ממני. רון יצר איתי ועם קוסטה מעין משולש שוה צלעות. קוסטה מעיר משהו ומדבר קצת עם תמרי, וזאת נותנת לו פתאם כמה נשיקות שגם מפתיעות את קוסטה. אחר-כך קוסטה ותמרי קמים מהסטולים שלהם ועומדים ללכת ורון אומר משהו בסגנון "וואי, קוסטה, אתה בדרך למשהו שמנוני" ואז תמרי אומרת לרון משהו בסגנון שלא ימהר או משהו כזה. קוסטה אומר לי משהו שמשמעותו "טעות שהבאנו את רון (בצחוק) ושהוא לא מה שחשבנו שהוא (בקשר להשגת בנות)". הוא ותמרי הולכים.
אני עובר ליד רון ליד הבר. אני רוצה תה ואני רואה קופסת תה מולי מהצד השני של הבר. זה עולה חמישה שקלים. אני אומר לרון שאני רוצה את התה אבל אני פשוט לא יקנה את זה פה. הוא אומר איזה משהו על מים חמים, (נדמה לי שהוא אומר ש"זה רק על המים החמים" כשהוא למעשה מתכוון להפך) ואז אני רואה במרחק כלשהו מהבר טאמי-בר כזה עם כפתור אדום של מים חמים, ומבין שאפשר לעשות בעצם רי-פיל. הלל ואיתמר בלופרב מגיעים. הלל מתיישב על כסא (הכסאות שאני, קוסטה ותמרי ישבנו עליהם לפני שאני עברתי לסטול הגבוה יותר ושקוסטה ותמרי הלכו) ומכריז באנגלית משהו בסגנון זה שהכסא שייך לו על פי החוק, או שהחוק שלו מוכל על הכסא הזה. אני אומר לו שמה שאני חושב על זה זה: ושולף אצבע אמצעית ומשולשת, הכי זקורה שאני יכול לשלוף. הלל אומר משהו בסגנון, "הו כן", ושולף אצבע משולשת גם כן. הוא גם מוסיף לזה עוד משהו, אז אני קם ומתקרב ומראה לו שהאצבע המשולשת שלי יותר גדולה משלו. איתמר בלופרב מאשר.

השעון המעורר של הפלאפון שלי מצלצל פה ומעיר אותי. (השיר הזה מדפרטד)

2.2.09

אני מתקבל ללוחמה אלקטרונית. אני יודע שאני מכיר את כל הסגל שם, ואני מקווה שיגיל יהיה המ"כ שלי (אני נכנס לקורס של הל"א). אני יודע אבל שאני לא עובר את התחקיר הביטחוני, ושלכן אני לא יכול להכנס ליחידה. אני חושב שגם בבחלום ידעתי שאני חולם את הנ"ל, ואני מתקשר, או רוצה להתקשר, ליגיל כדי לספר לו על החלום. אני זוכר שהיו אי-אילו דברים שהובילו אותי למחשבה שיגיל הוא מפקד "אפילו לא שבועיים", ומחשבה נוספת (בחלום) מובילה אותי להבין שהוא בעצם היה, והינו, מפקד רק יום אחד.
אני הולך באיזה רחוב בערב, עובר סמטה אחת. בסמטה הולך ומתרחק (אולי מתקרב) אורי גוב, בזמן שהוא שר את "סמטרי פולקה" של טום ווייטס. אני רוצה להצטרף לשיר, אבל אני לא יודע את המילים. אני מצטרף בחלק עם המוסיקה המוזרה (של אורגן?).
אני אולי עוקב אחריו. אני מגיע לבית לבן, שמש צהריים ושמיים כחולים, מעין ווילה שנמצאת בשום מקום, מולה וסביבה יש אדמה חומה-אדומה. נדמה לי שאורי ממשיך לשיר מתוך הבית. אני מטפס על איזה אדמה גבוהה וסמוכה לבית, ומציץ לתוכו איכשהו. יש שם את אורי ואיתמר. אני לא יודע אם איתמר רואה אותי, אבל אנחנו מתחילים לדבר בשלב כלשהו. אני חושב שהוא אומר שהם שוכרים את הבית. אז אני שואל אז אם הבית הזה שלהם, והוא אומר שחלקת הארץ הזו שלהם (אני חושב שחוזרים פעמיים-שלוש, השאלה והתשובה). אח"כ הוא איכשהו אצלי בחדר. המסך של המחשב שלי דלוק, על קובץ וורד. יש שם רשימה כלשהי, חלקה ממורקרת (בצבעים של צהוב וירוק כהה ועוד צבעים) כמו רשימה אחת שבאמת עשיתי, ואחד השורות ברשימה היא שאורי שר טום ווייטס בסמטה. אני חושב שאיתמר הסתכל על המסך וראה את זה, אבל הוא לא הגיב, והמבט שלו נעצר בבהייה לכיוון השני.

מעין שדרה או רחוב. היא מתחילה במעין "כיכר רבין", אבל הרחוב שהוא אבן גבירול, שונה. זה כאילו רחוב ראשי כלשהו. "צפונית" לכיכר רבין יש הרבה מאד תחנות אוטובוס, מעין תחנה מרכזית. ה"אבן גבירול" בהמשכו ה"דרומי", לקראת סופו, מתעקל כמו החלק הצפוני של רחוב אלנבי.
אני הולך על אותו רחוב, "צפונית" לכיכר ובגדה השנייה. אולי אני במדים. אני מחפש אוטובוס בשביל לנסוע לצפון, לבסיס תותחנים ברמת הגולן. אני חושב שאולי אני אפילו רואה את האוטובוס שלי בצד השני, עובר. אני פוגש את אבי ריבן שאומר משהו על האוטובוס שצריך, אני לא זוכר מה. אחרי זה הוא נעלם. אני הולך לכיוון הדרומי, ופוגש את אורי ברגר ורון (עם שיער ארוך?) שהולכים כנגדי. אני שואל אותם אם הם לא משרתים בצד השני, בכיוון ההפוך, והם עונים לי שבימי שישי הם שומרים בקרייה, שעתיים. אני מתעצבן מזה שבשמירה הקצרה הזו הם מסיימים את השירות להיום שלהם, והם ממשיכים ללכת. אני חושב שאני מחפש את אבי, כדי לברר על האוטובוס, ולא מוצא אותו. אני מבין איכשהו שהוא יגיע רק עוד הרבה זמן, ובנתיים אני צריך למצוא משהו לאכול. אני לא זוכר אם בשלב הזה או מאוחר יותר, אני רואה אוטובוס שאני חושב שאולי הוא שלי, אבל אני מבין שהוא לא. זה מעין מידיבוס בעיצוב לא רגיל, מעין מנסרה שבסיסיה משולשים ישרי זווית, כאשר היתר של המשולשים משמש כשמשה הקדמית, בשביל הנהג, והזווית הישרה היא החלק התחתון האחורי של האוטובוס. אולי זה מנסרה משולשת שמחוברת למנסרה מלבנית, כלומר מנסרה טרפזית. אני מגיע ל"כיכר רבין". אני חושב על איפה אני יכול לאכול. אני חושב על המבורגרייה אחת שיש לכאורה בהמשך הרחוב. אני חושב על זה שאני צמחוני, ואולי לא.
אני בכיכר. אני מגיע לקבוצה של אנשים. הם ערבים, חוץ מאחד, עם זקן-שפם קטן, קצת שמנמן, קצת גדול, שנראה קצת רוסי. יש לי ספר תנ"ך. בשני עמודים הראשנים מקושקשים כמה משפטים, בראשון בעט בצבע תכלת ובשני בירוק. בראשון כתוב משהו בחרוזים. יש בכיכר איזשהו קריין שמקריא טקסט שיש בתחילת הספר, אבל זה גם סוג של מופע מוסיקלי במובן מסויים. הטקסט הוא מעין טקסט מוסלמי-יהודי. מדובר שם על ה', וזה בעברית, אבל הכל מאד מוסלמי בכל המאורע הזה, ואחר-כך מתברר לי שמי שכתב את זה זה הבן (ששלח ידו בנפשו?) של אדם אחד שנמצא בתוך הקבוצה הקטנה הזו שנכנסתי אליה. בגלל שהוא שלח ידו בנפשו הפרק לא נכנס לספר, וגם לא הושלם. הפרק קרוי על שם המחבר.
הספק-רוסי (שנכנס לתמונה רק ברגע זה, כמדומה) רוצה לצלם את אותו אדם, אבי המחבר (הוא לבוש בבגדים אפורים-כחולים מאד כהים, ויש לו את המעין מגבת מגולגלת הזו על הראש, וזקן עגלגל וסבוך), או יותר נכון, להצטלם יחד איתו. הוא מביא את המצלמה לבחורה אחת שליידי (גם היא לא ערבייה, בעצם. נדמה שגם היא סוג של רוסייה) ובעוד היא עושה כאילו היא עומדת לצלם, היא עושה את זה רע והיא ממרפקת אותי מהצד כדי שאני אקח את המצלמה ואצלם. אני גם מאמין שאוכל לצלם זאת טוב יותר.
פה אני מתעורר.

#20

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on ינואר 31, 2009

סיכום ינואר

את מחצית חודש ינואר הקדשתי כדי להגיש את מועמדותי לבארד קולג', מה שדרש מילוי מסמכים כלכליים ארוכים ומפורטים, כמה מסמכים פשוטים של פרטים אישיים, ובעיקר, כתיבת שתי "אסייס". אצטרך להתוודות ולומר שהחלוקה של הזמן לא הייתה פרופורציאונלית בכלל; את האסיי השני התחלתי לכתוב בסביבות ה12 לינואר, כאשר הדד ליין הוא ה15. זאת הייתה תקופה מלחיצה ומורטת עצבים, במיוחד הימים האחרונים. את הבדלי השעות בין הארץ והחוף המזרחי של ארה"ב ניצלתי  בשביל לערוך תיקונים אחרונים למאמרים שלי עד סביבות השעה 4 לפנות בוקר – לא בריא, לא בריא בכלל. לנפש, בעיקר. מה16 והלך חוויתי מעין "פוסט-אפליקיישן סינדרום" – הרגשה שדומה לזו שאחרי השתחררות מהכלא ומהצבא, אבל היה בה משהו אפילו יותר טוב.

בתקופת ההכנות הלכתי רק לאימוני קרטה, לג'וג'וטסו לא הלכתי. החלטתי שגם לא לחזור לשם, גם בגלל שהאימונים מעט קצרים מדיי לטעמי (רק שעה), וגם בגלל שהם לא ממש רציניים. זה נובע הגישה של המאמנת שלא עושה את כל התרגילים יחד עם המתאמנים, תשומת הלב המועטה יחסית שהיא נותנת לחניכים, וזה שיש צחוקים ודיבורים בין כל תרגיל ותרגיל. במקום זה התחלתי ללכת תכוף יותר לאימוני הקרטה (פעמיים בשבוע במקום פעם אחת, ובתקווה אתחיל ללכת גם לאימונים ביום שישי ואז יהיו לי שלשה אימונים בשבוע).

התחלתי לעבוד על פרוייקט פליקר-י שנועד לתעד את קורותי בצבא מהגיוס ועד השחרור. לא חשבתי שאפרט כל-כך, אבל נראה שיש לי מה לומר. בכתיבה הגעתי רק עד סביבות אמצע-סוף הטירונות. אולי על תקופות מאוחרות יותר יהיה לי פחות מה לכתוב. את העבודה על הפרוייקט הפסקתי אבל אני מקווה לחזור אליו בקרוב.

התחלתי, במקרה, לקרוא שוב את "דודה חוליה והכתבן" של מריו ורגאס יוסה, אחרי שהשאלתי אותו מהספרייה בשביל לתת לקוסטה לקרוא. ספר יותר משעשע ממה שזכרתי.

הזמנתי בתחילת השבוע כרטיס אשראי, רק בשביל שאני אוכל להזמין ספרים באינטרנט – ספרים שאין בספריית בית-אריאלה ולא בחנויות. סביר להניח שבספריית אוניברסיטת ת"א הם נמצאים, אבל.. אין לי גישה, יותר 😦

יצרתי קשר עם פרופיל חדש, וסיפקתי להם מידע על כלא 6 בשביל המדריך למתקני כליאה שלהם שנעזרתי בו בזמנו. אני עד היום, כמעט מדיי לילה, חולם על הצבא ועל הכלא. עד מתי?

#19

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on דצמבר 30, 2008

סיכום שנת 2008 וגיל 19 בנקודות

* הוכשרתי כחובש קרבי.

* התחלתי (וגם הפסקתי) ללמוד קנג'י, והצלחתי ללמוד כ450.

* יצא לי להיות בצד המדכא של הפגנה שמאלנית (וזה דיי מדכא).

* פתחתי בלוג שאני כותב בו מיניי מאמרים.

* יצא לי להרגיש תקופה מסויימת כמו אסיר נמלט.

* ישבתי בכלא צבאי.

* הורדתי 5 קילו תוך חודש ימים (והצלחתי גם להעלות אותם חזרה).

* התחלתי להתאמן בקרטה קיוקושינקאי (שוב אחרי כ7 שנים) ובג'וג'וטסו.

אני חושב שזה דיי מסכם את השנה.

מה עם ציפיות ל2009 וגיל 20?

קודם כל אני מקווה להתחיל ללמוד, ורצוי שבבארד קולג' או ב'ליברל ארטס קולג' אחר. לסגור את כל עניין הצבא לעד. לאכול טוב יותר ולשפר את הכושר הגופני שלי. לכתוב מאמרים תכופים יותר וטובים יותר בבלוג המאמרים. לכתוב סיפורים קצרים עד הסוף, ולפרסם אותם באיזשהו כתב עת. להקים פאנזין\איזין (eZine) שמוקדש לפרוזה וספרות. לשפר את הביטחון העצמי שלי. ליצור יצירה מכל סוג שהוא בשיתוף פעולה עם אדם אחר.

שתהיה לנו שנה טובה ופורייה!

#18

Posted in מחשבות ~ Thoughts by Mark on דצמבר 29, 2008

אני דיי מאוכזב מקצב העבודה שלי (אם לתפוקה כל-כך נמוכה אפשר בכלל לחבר את המילה "קצב") – מאז מבחן הטופל, שיכל אולי להוות תירוץ לאי-כתיבת המאמרים שלי, עברו כבר שבועיים, ואין לי מאמר ולא חצי מאמר ולא משהו שמתחיל להראות כמו חצי מאמר, שלא לדבר על כך שאני צריך שניים. לאחרונה קיבלתי סוג של פוש נוסף, והיום שהין גם בא לבקר ונתן עוד פוש נוסף. סך הכל אין לי בעיה בלכתוב; אתמול כתבתי מאמר על האח הגדול דיי בקלות, והיום התחלתי ואני מתכוון גם לסיים מאמר על השנה האזרחית החדשה, ואני לא חושב שזה יהיה ביג-דיל, אפילו שכבר אחרי 1 בלילה. אבל אולי זה גם בגלל שאני חושב שזה לא ביג דיל, ולא מלחיץ את עצמי. כך או אחרת, חשבתי לכתוב קודם את המאמרים האלה בעברית ואז לתרגם אותם לאנגלית. יש גם עניין של הרגל, אז אולי פשוט מוכר לי יותר התחום של כתיבה בעברית, בלי קשר לרמת השפה. האק, אני יכול אפילו להגיד לעצמי שאני כותב מאמרים לבלוג (סך הכל אני באמת יכול לפרסם את זה שם), לתת יום לכל מאמר, ואז לתרגם את זה, ואולי משם להמשיך עם עוד קצת עבודת עריכה וקצת 'ביקרות-עמיתים'.

אם כן, כתיבת המאמרים האלה זה הדבר שהחיים שלי כרגע מסתובבים סביבו. מעבר לכך, אחרי תאריך הדד ליין, אני מתכוון להתחיל כמה תכניות חדשות. אחרי קריאת זוג מאמרים שהשפיעו עליי מאד (שוב מאמטחתו של סטיב פבלינה) אני הולך לשנות גישה בכל עניין הצבת המטרות; עד עכשיו היו לי הרבה מאד מטרות קטנות בתחומים שונים, והצלחתי להשלים ממש מעט מהן. עכשיו אני מתכוון לקחת אסטרטגיה של דגש מאד מאד חזק על נושא אחד, ואחרי שצברתי מספיק יכולת, מיומנות והרגל בתחום הזה, לעבור לאחד אחר.

כרגע אני מתכנן שעם ינואר, אחרי שאשלח את כל הטפסים שאני צריך, אני אתן פוש נוסף לכל עניין הבריאות והכושר. לא זוכר אם ציינתי את זה, אבל הפסקתי עם תזונת הraw שלי. אני עדין צמחוני, אוכל דגים (אם אתם מתעקשים, עשיתי מעבר מהיות אומניבור להיות פקטאריאניסט). לאחרונה עשיתי גם מעבר חצי-מכוון לצריכת פחות חלב, ואני חושב על להפסיק לצרוך חלב גם כן (הכאב הרגשי, אין לכם מושג). בכל אופן, אחרי שליחת הטפסים אני מתכוון לתת קצת יותר דגש על האימון הגופני – ספציפית להירשם לקרטה פעמיים בשבוע במקום פעם אחת (מה שיקנה לי גישה, אני מאמין שדיי מהר, גם לאימון שלישי בשישי בבוקר), מה שיגדיל את מספר האימונים שלי בשבוע מ4 ל5 ובמהרה, אני מאמין, ל6. מעבר לכך, אני מתכנן להתחיל לרוץ שוב. בין האימונים והריצות אני אקרא הרבה על אימונים שונים, אולי קצת על פיזיולוגיה ותזונה גם. אני אנסה לתת הזדמנות נוספת לתזונת raw, אולי בהדרגה ואולי רק אחרי שאני אדע שיש לי את הכלים והידע לעשות זאת (כמו מתכונים וגישה למוצרים כאלו ואחרים).

לאחר מכן, אני מתכנן לתת חודש (או משהו בסביבות זה) עם דגש על השתפרות במשחק גו למען חידוד המחשבה. עוד אינני בטוח בקשר לזה, אני חושב שראוי לתת לדברים אחרים, שיותר חשובים לי כרגע, את הדגש קודם, מצד שני זה מרגיש לי כמו משהו יותר ניטראלי שאני לא אלחץ ממנו יותר מדיי ושיכול להיות כיף וrewarding גם. לתת חודש דגש רציני על המשחק, לשחק אותו הרבה, לעשות הרבה תרגילים ולקרוא חומר תיאורתי. זה יכול להיות מעניין ומועיל למוח שלי שכבר מזמן לא התעסק בדברים שכאלה.

#17

Posted in זכרונות ~ Memories by Mark on דצמבר 23, 2008